יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

יום שישי ארבע בבוקר
חושך מצרים, קור כלבים
אין נפש חיה בחוץ ועוד כמה קלישאות
שמעצימות את העובדה שקמתי מוקדם
מוקדם מידי!
אני נוסע לקיבוץ הזורע למירוץ
"אולטרה מרתון סובב עמק",
מירוץ שאמור להחזיר אותי לעניינים.
אני לא בכושר אבל אמרתי ששווה לנסות, מקסימום אגיד שניסיתי, מה כבר יכול להיות?
אנחנו מזנקים, כמה עשרות אנשים
ואני מרגיש את זה בא, חוסר בטחון,
יאוש וחרטה.
באמצע העלייה אני מרגיש שאין כוח שייעלה אותי למעלה, לפסגה וכל זה
בשביל לרדת חזרה...
אז אני נעצר, עושה פרצוף של "ניסיתי, לא הלך, לא מבואס, לא בוכה..."
מסתובב על עקביי ומתחיל לרדת...
אנשים שעולים מולי מנסים לעודד אותי, חושבים שאני ממקצה ארוך יותר ולקראת סיום.
ואז מגיע אלי!
אלי, חבר יקר,
אשר רץ במקצה ה61 ק"מ!
אומרים שלום, מחליפים כיפים וממשיכים כל אחד לדרכו...
אני מתחיל לחשוב, אני כבר פה
ויש לי הזדמנות לעזור לחבר
למנף את העובדה שאני כאן ולא לחינם!
אני רץ לפה ורץ לשם, מנסה להחליט
מה לעשות....
אני מתעשת ומתחיל לרדוף אחרי אלי,
אני רץ אליו כאילו חיי או חייו תלויים בכך, אני משיג אותו!
"באתי ללוות אותך" אני אומר לו...
האמת שקצת התרגשתי, טוב, לא קצת!
הליווי הזה נתן לי הרבה יותר ממה שנתן לאלי, נתן לי כוח ומשמעות
נתן לי ערך והזכיר לי מה זאת רעות!
אני כותב ודומע, אני נזכר בקו הסיום
כשמגיעים אחד אחד מסיימי מקצים
של 61, 100, 160, 200
אנשים שעשויים מברזל, שוויתור אינה
מילה בלקסיקון שלהם!
והם חוצים את קו הסיום בדמעות,
לא מעכלים את גודל האירוע
את גודל ההישג!
מתחבקים ובוכים בזרועות האשה,
או חבר, מאמן, אנשים שליוו אותם
בחודשים הארוכים של האימונים.
לילות כימים של ריצות "בק טו בק"
והכל מסתכם ברגע אחד של חיבוק
ודמעה!
ואני דומע איתם!