יום ראשון, 30 במרץ 2014

לאחר שנה של התנזרות, היום אחר הצהרים סוף סוף זה קרה, יצאתי לרכוב!

על הנסיבות שהובילו אותי בהתייעצות עם המאמן למהלך קיצוני מעין זה בפוסט הבא...

ובמקום לכתוב עוד סטטוס דביק בפייסבוק אני כותב פוסט, הרי בשביל זה יש לי בלוג, לא?

כרגיל זה היה ספונטני והתחיל לפני שבוע כשהוצאתי את אופני הכביש מהמחסן וניערתי מעליהם את האבק.

מהשלב הזה ועד היציאה לרכיבה עבר שבוע כמו שכבר ציינתי וזה אף פעם לא פשוט.

מראש נקבע שביום א' אני יוצא לרכוב וכל היום אני כמו במגדל פיקוח,

 בודק את הטמפרטורה ואת כיוון ועוצמת הרוח שלא מבשרת טובות.

אבל זה רמת הגולן פה, אי אפשר לצפות ליותר מידי, 

הרי מצב הרוח פה דינמי בדרך כלל והשינוי הוא רק בכיוון.

אז כל היום אני במחשבה שאני יוצא לרכוב ולקראת סיום יום העבודה אני מתחיל להבין שאני מאוד רוצה

אבל עוד יותר מזה אני לא רוצה...

אני אוסף את הילד מהגן ומתחיל התנהלות מתחמקת בבית...

ארוחת צהריים, שירותים של אחרי ארוחת צהריים...

קפה של אחרי צהריים, שרותים של אחרי הקפה של אחרי צהריים...

תחושת כבדות והתכרבלות במיטה ברחמים עצמיים...

 -קמתי מוקדם ויום ראשון היום ויש רוח ורק אכלתי לא מזמן, בקיצור אמן האשליות!

ודקלה העזר כנגדי מדרבנת אותי לצאת ומנסה לשדל אותי בחלקלקות...

ואז זה בא לי פתאום, קפצתי מהמיטה ותוך חמש דקות כבר הייתי על האופניים בדרך אל האופק.

כי אם אני לא יוצא לרכוב יש הרבה משימות בבית שאני צריך לבצע

ואם אני כבר מתחמק אז לפחות שזה יהיה לטובת מטרה חיובית.

זה נשמע פשוט אבל זה ממש לא!

זה לא ששכחתי לרכוב, אחרי הכל זה כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים כל כך מהר.

אבל הגוף מדחיק את ההיכרות עם הפעולה הזאת.

ואני פתאום נזכר בכל מיני שרירים שלא באים לידי ביטוי בריצה...

כי לרכוב על אופניים ממש לא מזכיר ריצה, הם אפילו לא מאותה משפחה!

ולרכוב ברמת הגולן זה תמיד מאתגר, אם המסלול הוא מעגלי או שמתחילים בעליה או שמסיימים בעליה,

האמת שגם בהלוך וחזור זה אותו דבר, בכל מקרה כמעט שאין ישורות משעממות.

אתה רוכב בעליה והרוח בפנים ואתה שואל את עצמך למה אני עושה את זה ולמה זה מגיע לי ולמה אני 

לא משחק קרלינג למשל הרי שם אין עליות, ירידות, פאנצ'רים וכו', משחק נטו ומתי כבר תגיע הירידה?....

עוד נקודה בעייתית ברכיבה ספונטנית (עאלק), 

לרוב מחשבון הרכיבה ללא סוללה ולהטעין אותו לא בא בחשבון אם לא רוצים לאבד את המומנט...

אז ענדתי את שעון הריצה על היד והסתפקתי בו, זה לא שהוא נופל ממחשבון הרכיבה,

רק שהוא מודד לי את המהירות כמו בריצה,

 בדקות לקילומטר (צח, ראיתי את הקצבים שלך על השעון, אני יכול ללוות אותך כשאתה בריצה ואני ברכיבה...).

סיימתי את העלייה ברוך השם ועכשיו הגיע הזמן להתגלגל למטה.

 ולמרות שהרוח בגב קפא לי כל נים בפנים, 

אפילו השחורים באף לא העזו להוציא את הראש או האף החוצה...

מידי פעם עצרתי כדי להפשיר וכדי לצלם תמונת שקיעה קיצ'ית כזאת או אחרת

 ולשלוח טיזר על הפוסט שאני הולך לכתוב על הרכיבה, בעצם על הפוסט הזה...

כי עדיין נשאלת השאלה, אם לא כתבת על זה

 או שלא שיתפת את הפעילות מהשעון בפייסבוק האם זה באמת קרה?

כשאני מגיע הביתה אני מאושר, ניצחתי את הרוח או משהו כזה,

עכשיו אני יכול לרדת על הביננשניט ששמרו לי משבת...

*לכל הנשים של הרוכבים, אם תזכירו לבעליכן שאופניים הם זכר, יש סיכוי שהם יפסיקו לרייר עליהם...

*גברים חושבים שאופניים הם כמו בעל חיים,

אם לא קונים להם עצם (אקססוריז) לעתים תכופות יש להם מבט עצוב של פודל שרק רוצה שיאהבו אותו... 

*זה לא משנה כמה שווים האופניים שלך,

בסופו של דבר המנוע הוא החשוב וכמו שאומרים זה הכל ברגליים שלכם...

*מצחיק איך לכתוב את הפוסט לקח לי יותר זמן מלרכוב אותו...









יום רביעי, 26 במרץ 2014

חורף כזה מזמן כבר לא היה, טמפרטורות של תחילת הקיץ ושום סימן שמדובר ב"עונה הקרה".

ובהתאם לכך ההתארגנות לריצה.

יוצאים לרוץ מוקדם, מסיימים עוד יותר מוקדם וכמו בעלי החיים בספארי בקניה נפגשים ליד מקורות המים.

כבר אין התלבטות אם ללבוש קצר או ארוך ואם לקחת מים או לא.

כמובן שמשתמשים באמצעים לנשיאת מים אבל זה לא מספיק,

ככל שחם יותר מזיעים יותר, עצבניים יותר ואז שותים יותר...

והבקבוקונים שבחגורה נגמרים כמו משכורת חודשית שמסתובבת בקניון (או באיקאה לא עלינו).

כמובן שיש כאלה שרצים כל כך מהר שעוד לא מספיקים להרגיש צמא והופ הם מסיימים את הריצה.

וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב הם מסתמכים על מקורות מים שונים בדרך.

ויש את אלה ששותים מכל מקור מים סביר כל עוד לא עולה ממנו צחנה.

("זה בסדר יש פה שחריר הנחלים, אפשר לשתות...") אז שהשחריר ישתה!

אם לחלזון הזה יהיה קלקול קיבה זה לא יזעזע את אמות השירותים...

אבל אני ושותפיי לריצה (שותפותיי ליתר דיוק) בררנים קצת יותר ומעדיפים מים זורמים ובצינורות מקובלים...

זה לא תמיד פשוט, בעיקר אם רצים עשרים ק"מ ויותר ומשתדלים ללגום מים כל חמישה ק"מ בקירוב.

 המים שאנחנו נושאים עלינו לא תמיד מספיקים לכול הריצה ויש צורך לבצע "refill",

 לכן מחפשים מסלול שבו יש אפשרות למילוי חוזר של הבקבוקים,

אמנם זה לא נשמע מזמין במיוחד אבל מצאנו פתרון יצירתי משהו.

כמו שאומרים, בתי הקברות מלאים בברזיות לנטילת ידיים...

אז בהתחלה זה היה קצת קריפי להיכנס לבית קברות רק בשביל להרוות צימאון, 

אבל עם הזמן לומדים לחיות עם זה ואפילו להכניס את זה כחלק מההוויי שלנו.

ובינתיים אף אחד מהדיירים לא התלונן...

 (עכשיו כשאני משחזר, תמיד אחרי הפסקת מים יש לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי...).

בהתחשב באילוצים מרכיבים את המסלולים בהתאם, לפעמים נכנסים לארבעה-חמישה בתי עלמין בריצה.

הכל תלוי באורך המסלול, הטמפרטורה והרכב הקבוצה שרצה.

לפעמים אני מדמיין שמדובר בכלל בבית קברות של רצים שלא שרדו את תכנית האימונים הנוקשה...

 וכמו במערבונים פשוט נקברו תחת העץ הקרוב, בעוד העורבים והנשרים חגים ממעל.

כמובן שביקור בבית קברות מלווה בהומור שחור על מוות, קברנים, פולניות וכו'..

"הנה באו לקחת אותך..."

" מי רוצה להישאר?"

 "טוב שאנחנו רצים ושומרים על הגזרה, לא צריך לחפור הרבה..."

זה הרי ידוע שבתי הקברות מלאים בפולניות שנחות להן בקבר...(אני כבר אנוח בקבר)

כפוקדים קבועים נהיינו גם "מבקרים של בתי עלמין".

וכמו שיש כוכבי michelin למסעדות, יש כוכבי rungalil לבתי עלמין...

היינו מדרגים את בתי הקברות לפי קטגוריות שונות ומקוריות.

1. טיפוח- בית קברות מטופח מקבל ישר ניקוד גבוה!

2. טעם המים- מים טעימים ביום חם ובמצב התייבשות מתקדם הם כמו נווה מדבר!

3. טמפ' המים- מים צוננים בהחלט מתקבלים בברכה.

4. מיקום- ככל שבית הקברות ממוקם באזור מרוחק יותר הניקוד בהתאם.

הייתה לי גם תובנה באחד הביקורים,

 האבנים הקטנות שמניחים על המצבה באזכרות הם כמו לייקים בפייסבוק,

ככל שיש לך יותר אתה כנראה חסר חיים יותר זמן.

האמת היא שבזמן שאני ממלא בקבוק בבית קברות של אחד הקיבוצים בגליל ואני שומע את פכפוך המים 

מהבניאס, החצבני, הדן או כל נחל אחר, אני אומר שזאת מנוחה נכונה.

ואין לי ספק שזאת הייתה הכוונה במיקום שלהם, לתת לטמונים שם פינת אלוהים קטנה בסוג של גן עדן.

ואנחנו משתדלים לעשות את זה בכבוד וברגישות המתבקשת.

לא פעם הגעתי כל כך תשוש לבית קברות זה או אחר שביקשתי שישאירו אותי שם...

זאת אופציה שאני לא פוסל, אם זה מקום שהייתי מוכן לחיות בו למה הוא לא יהיה ראוי למות בו?

טוב, נגמרת לי הרגישות אז כדאי שאסיים, נוחו על משכבכם בשלום, עד הפוסט הבא...



*שמתם לב שבבתי עלמין תמיד מדברים בשקט? רק חסר שיתעורר שם מישהו.... 

*לא היה לי מה לכתוב בכוכבית הזאת, אז מילאתי אותה במלל סתמי שיראה כאילו באמת חשבתי על זה...

*אם לשתי כוכביות אין לי רעיונות אז לשלוש? אבל שלוש כוכביות כבר הפך לסטנדרט ...










יום שבת, 22 במרץ 2014

נתחיל מהסוף, אין קשה, מאתגר, יפה ובטח מרגש כמו מרתון ירושלים!

אז אחרי שבשנה שעברה הצליחו לשכנע אותי לרוץ את חצי המרתון בירושלים,

  היה לי ברור שגם השנה אני שם.

הקשר שלי עם ירושלים הוא קשר דם, אבא ז"ל נולד וגדל בירושלים וכך גם ההורים שלו וההורים שלהם

בקיצור מעל מאה שנה של שורשיות בעיר וזאת גם הסיבה שהסכמתי מלכתחילה לרוץ את המירוץ 

המאתגר הזה. 

האימונים למירוץ משופע בעליות מעין זה מבוססים על עקרון פשוט מאוד,

לרוץ בתוואי הררי והרבה...

אלא שתכניות לחוד ושפעת לחוד.

חודש לפני המירוץ אני חוטף אותה וחזק, שבועיים של התפדלאות ובלי לבצע "פסיעה גסה", אפילו אחת...

והזמנים לחוצים, יש לו"ז ותכנית אימונים לבצע.

אחרי שהתאוששתי קצת המאמן מבצע שינויים בתכנית האימונים ואני משתדל לחשוב חיובי

סה"כ רצתי מרתון לא מזמן, בטוח נשאר משהו ברגליים.

אני לא יודע אם זה הראש או הגוף אבל הרגליים לא סוחבות אותי, שרירי הרגליים ספק מנוונים ספק מאובנים.

לא משנה הסיבה, התוצאה היא התפרקות פיזית ומנטלית בכל אימון ולא משנה דרגת הקושי.

בכל אימון שכזה אני רואה את עצמי מתפרק בירושלים ובשלב מסוים מחליט שאני מוותר.

אחרי לא מעט טלפונים, ווטסאפים, שיחות נפש וניסיון להבין מה אני רוצה ומה נכון לי לעשות אני מחליט

לא להרים ידיים, לזנק רק בשביל לסיים ותו לא.

לא משנה הקצב או התוצאה, מי לפני ומי אחרי, אני פה בשביל לתת כבוד ל"עיר האבות" שלי.

כחלק מהתכנית אני קובע עם חברים (אלי ואברהם) שנרוץ יחד ומסביר את המצב,

אלי אומר לי, "אין לך מה לחשוש, אני אתך" וכמו שתראו בהמשך כך באמת היה.

המירוץ ביום שישי ואנחנו עולים לירושלים כבר ביום חמישי, מתארחים אצל הדודים.

 לאחר שנתיים אפשר לקרוא לזה מסורת.

 מירוץ משפחתי, אנחנו כששה עשר רצים ממשפחת מן הענפה שמשתתפים באירועי מרתון ירושלים.

ממקצה "מירוץ הקהילות" ל800 מטר ועד למרתון המלא!

יום שישי בבוקר הגיע ואני מתהפך במיטה כבר משעה שלוש אבל מחכה לשמוע את השעון,

בשעה ארבע וחצי זה סוף סוף קורה ואני מזנק ליום מלא בסימני שאלה וחששות...

בנוסף לחצי המרתון שלי גם התנדבתי בשמחה ללוות חברה לקבוצה בסיום המרתון המלא שלה,

כך שאם הייתי מתחבר לשעון לחץ יש מצב שהמחוג היה מבצע הקפה של 360 מעלות.

אבל אני שומר על קור רוח יחסי, במיוחד יחסית אלי...

מגיע לגן סאקר בצעידה דרך ה"גרין מייל" של מרתון ירושלים.

זאת גאונות לשמה לסיים מרתון כזה בטיפוס,

כנראה שניסו לחזק את הביטוי "אם קשה לך אתה כנראה בעלייה"...

מטפס בשביל ונכנס למנהרה מתחת לכביש שמובילה לקו הסיום, וואו כמה דמעות שיזלגו פה!

נכנס לגן סאקר ומחפש את החברים מ"רצי רמת הגולן",

קבוצה מדהימה שהביאה קרוב ל30 רצים למקצים השונים!



נפגשים, מצטלמים ויוצאים לכיוון הזינוק, בדרך אני פוגש חברים מהקבוצה, מאחלים בהצלחה 

ונדרכים לקראת יריית הזינוק.

ברכות של המכובדים, הצגת הרצים הבכירים ויריית הזינוק.

זהו, הגיע הזמן לעשות את העבודה.

בהתחלה עוד שומעים צחוקים בקהל, "אברהם, אנחנו בעלייה?", תצחקו אני חושב לעצמי,

ארץ ישראל נקנית בייסורים אז תתכוננו לסבול...

ככל שמטפסים יותר נהיה שקט יותר.

מגיעים לכניסה לעיר העתיקה ואני אומר לעצמי שבשביל זה באתי, עליות יש בגולן, 

רחובות שסואנים בד"כ ושננטשים כאילו הגיע יום כיפור יש גם בת"א, אבל השילוב בין השניים בתוספת תחושת 

ישראליות אמתית שזרועה בדם יזע ודמעות יש רק פה ורק עכשיו!

הריצה זורמת והראש כל הזמן בודק את מצב הגוף, כואב לי משהו? אני צמא? מרגיש טוב?

מעין תחושה שהמשבר בדרך, אני יודע שאני לא בכושר הנדרש בכדי לצלוח את המסלול בהצלחה וגם ללא 

החיוך הדבוק לשפתיים אבל אני אופטימי בינתיים, יש לי עוד זמן.

אבל בסביבות הקילומטר ה13 אני מרגיש שהרגליים הרימו דגל לבן, גם במישור הן לא סוחבות.

 אני מושך עוד קצת ובכניסה לטיילת ארמון הנציב אני עובר להליכה.

אלי חוזר לכיווני ומנסה לדרבן אותי, אני אומר לו שימשיך שאני כבר אסתדר,

אלי אומר לי "גם אם תלך את כל מה שנשאר אני אתך!" , בהמשך זה יתברר כלא ממש נכון, הוא כן איתי

אבל לא נותן לי ללכת כל כך בקלות...

במהלך הריצה אני אוהב להסתכל על הכיתוב שמוטבע על החולצות השונות, יש שמנציחים אדם זה או אחר

ויש שמצטטים משפטים ציוניים או כאלה שמסמלים דבקות במטרה.

שתי גרסאות תופסות אותי ומרגשות אותי במיוחד.

משפט אחד אומר: "אין המים חוצבים בסלע מכח עוצמתם אלא מכח התמדתם..."

משפט שמעביר בי צמרמורת גם עכשיו, כאילו בשבילי נכתב.

והמשפט השני : "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו..." אני לא חושב שצריך להוסיף על זה כלום.

מה שמעצים את המסר היא העובדה שלבשו את החולצה תלמידי מכינה קדם צבאים שרובם 

בני העדה האתיופית ובראשם רץ ראש המכינה, רב צעיר ומזוקן, איזו דוגמה אישית!



הקילומטרים עוברים ואני מתחיל להאמין שאגיע לקו הסיום ויש סיכוי שזה אפילו יקרה לפני כניסת שבת.

לקראת העליה האחרונה והקשה מכולן ב"כובשי קטמון" אלי נותן לי ג'ל אנרגיה אחרון שידחוף לי קצת סוכר 

למוח, רק שלא יפסיק לחתור לסיום!

מפה לשם אני מוצא את עצמי בשער הסיום מניף ידיים עם אלי.

אפשר לנשום לרווחה, אני מתחבק עם אלי ומודה לו על הדרך.

אני לוקח מדליה והולך לחפש את המשפחה, אמנם לא התראינו רק כמה שעות אבל כמה שהתגעגעתי אליהם,

אני גם רוצה לראות את הבן שלי נרי שרץ את מקצה החמישה ק"מ וכל כך התרגשתי בשבילו!



אחרי חיפושים בתוך המון אדם אני פוגש את דקלה (אשתי) והילדים, מתחבקים ומתנשקים והולכים 

לנשום קצת אוירה (זיעה) של מרתון בשטח הכינוס ואני עם אצבע על הדופק, לא לפספס את רצי המרתון 

שלנו שרצינו ללוות.

מסתובבים קצת, פוגשים עוד מישהו מהמושב וגם הילה (אחותי הגדולה) מסיימת את מקצה העשרה ק"מ

ואנחנו סוגרים את מכסת הרצים שלנו, כולם מסיימים.

טוב, כמעט כולם...

יש לי עוד ליווי קטן לעשות.

ברגע שאני מקבל שחרור אני מתקדם מול תנועה של עשרות רצי המרתון

ומתחיל לחפש פנים או חולצה מוכרת, פתאום מופיע יונתן, הנציג הבכיר של המשפחה במרתון המלא.

אני ואבי (גיסי) מצטרפים ליונתן ולילדים שכבר מלווים אותו ומתקדמים לעבר קו הסיום.

אני רואה שהוא בידיים טובות וחוזר לאחור בשביל למצוא את סבטה, 

חברה מהמועדון שגם רצה את המרתון המלא.

אחרי פחות מקילומטר אני רואה את סבטה מולי, בשלב הזה של המסלול כבר כולם יותר צועדים מרצים

וסבטה מבקשת ממני להצטרף אליה, ברור אני אומר לה, רק בשביל זה באתי!

אני מרגיש הקלה כשאני רץ ליד סבטה, אני לא יודע אם זה בגלל שהרגשתי שהוקל לה או בגלל שהרגשתי 

שאני ממלא את ההתחייבות שלי.

כך או אחרת סבטה מסיימת את המרתון בצורה מעוררת כבוד וזה בשבילי סוף מתוק למרתון ירושלים 2014!



נתראה במרתון ירושלים 2015 ! ! !



*תודה לאלי על הליווי הצמוד, על העידוד והדרבון הבלתי מתפשר, בלעדיך אני בספק אם הייתי מגיע!

*תודה לחברים מהקבוצה על העידוד ועל שהאמנתם בי ובמיוחד לסימה שידעה לתמוך ברגעי 

המשבר ואי הודאות ולהגיד את המילה הנכונה ולשי המאמן שלי שהכין אותי והאמין בי הרבה יותר ממה 

שהאמנתי אני בעצמי!

*תודה למשפחה שלי שנותנת יד לשיגעונות שלי והולכת אחרי מבלי לנסות להניע אותי מלהגשים את עצמי 

ובמיוחד לדקלה שתומכת, מאמינה בי ונותנת לי את התחושה שמה שאני לא אעשה אני תמיד האלוף בשבילה.

אני מאחל לכל אחד משפחה שכזאת!


                                             (משפחת מן המורחבת)











יום שבת, 15 במרץ 2014

"מה שלא הורג מחשל..."

אבל זה עדיין ממש לא נעים להיות חולה.

שבועיים שהייתי ספק מקורר ספק משופע, למרות שזה לא משנה מה היה שם חשובה התוצאה.

זה התחיל ביום ראשון כשהרגשתי עקצוצים בגרון, ידעתי שמשהו מגיע.

בכל זאת החלטתי ללכת לאימון, אם אני הולך להיות חולה עכשיו לפחות אני "אדחוף" איזו ריצת מצפון לפני...

אבל תכניות לחוד ומשהו שנון שלא עומד לי על הלשון כרגע לחוד.

תחילת האימון כרגיל מקשקשים לפני, אני כרגיל בצד במדיטציה עלק, ממתין בדריכות ליציאה לדרך.

יוצאים לחימום והכל מוזר, אני בדרך כלל מכיר את הגוף שלי אבל לא ככה.

נכון שזה חימום ואני כמו כל גוף בעל מסה משמעותית צובר תאוצה באטיות אבל אני מרגיש שזה לא זה.

הרגליים לא מתרוממות מהרצפה וקשה לי לעמוד בקצב אפילו של האטיים ביותר.

אני מתחיל להתלונן שמשאירים אותי מאחור ומנסה לרוץ מהר יותר.

זה לא זה, הגוף החליט שהיום הוא לא רץ, היום הגוף ניצח את הראש.

אחרי החימום אני מתלבש באימונית ומודיע למאמן שאני לא רץ היום ושאין  מה לדאוג,

זאת לא נפילת מוטיבציה או כמו שזה נקרא בברנז'ה "פוסט מרתון סינדרום".

אלא אזעקת אמת.

תרגיש טוב, תנוח הרבה ותאכל שום וג'ינג'ר!

זאת הנוסחה של שי להחלמה מהירה,

אני מאמין שזה עובד אבל המחיר האישי שצריך לשלם הוא מסריח מנשוא.

שום אני מכיר וגם דקלה, אם אני אוכל שום אני חוזר אל אמא שלי הביתה, אפילו הספה בסלון מחוץ לתחום.

אני מחליט בחשש לנסות את הג'ינג'ר, החשש הוא מתוך בורות ולא מתוך ניסיון או הכרה.

השיטה היא להכין משקה חם עם דבש וג'ינג'ר, לשתות את המשקה ואחר כך לאכול את הג'ינג'ר.

מה יכול להיות? אני הולך על חלב חם שגם ככה זה המשקה המועדף עלי, חלב חם עם דבש.

כזה אני, בן שמונים.

אני שותה את החלב עם הג'ינג'ר בפנים והכל בסדר, מגיע לתחתית הכוס ומתחיל לאכול את הג'ינג'ר,

איך לא ראיתי את זה בא?

אני מרגיש שקם המלפפון והכה את הגנן, הוא אוכל אותי מבפנים.

כמו חזרת של פסח, פתאום אני מתחיל לנשום מנקבים בגוף שלא מיועדים לנשימה...

הכל פתוח אוטוסטרדה.

למען ההגינות אומר שאני חושב שזה עזר לי והבראתי בסופו של דבר רק מהפחד שאצטרך לאכול את זה שוב.

זאת פעם ראשונה שאני חולה ומקלל, אני אוהב להיות בבית לבד, לראות סרטים ולא לעשות כלום.

בלי רגשות אשם הרי אני חולה ויש לי מספיק ימי מחלה שצברתי, אז אין לי לאן למהר.

הפעם זה היה שונה, אני בכושר לא רע ויש לי כמה יעדים בדרך ולא בא לי להתחיל  לבנות את הכושר מאפס.

עוד לפני המחלה התחיל לחלחל בי הפקפוק לגבי חצי מרתון ת"א, אני לא אחד שנלחץ בקלות (נניח).

אבל אם יש הזדמנות להילחץ לא ננצל אותה? הרי הזדמנויות צריך לנצל.

מצד אחד מאוד בא לי לרוץ סוף סוף חצי מרתון "כהלכה", בלי משברים ובלי תירוצים.

לבוא רגוע, לעשות את העבודה ולדעת שנתתי את מה שיכולתי עד טיפת הדם האחרונה (עדיף דם מטפורי)

אז ההחלטה נפלה, לא נתתי לראש לשגע אותי וקבעתי שלא, הפעם (גם הפעם) אני מוותר,

את החולצה קיבלתי כבר ומאוחר מידי לקבל את הכסף חזרה כך שחסכתי לפחות את הנסיעה למרכז,

העצבים בכבישים והאכזבה בסיום, אפשר להגיד שאפילו הרווחתי.

המנחמים פרגנו ועוד אמרו שכנראה הרגשתי שאני הולך לחלות וכנראה שהכול לטובה.

אני לא מאמין שהכול לטובה, אבל להסכים עם האמירה הזאת מונעת את המשך הרחמים שלי ושל הסביבה,

למרות שאני שלם עם ההחלטה תמיד ינקר איזה חוסר בטחון נקודתי.

אז ביום שישי שבו התקיים המרתון אני יושב בבית, מחובר לטלפון כרגיל וממתין לדיווחים.

כולם עושים חיים בת"א ורק אני מסתכל מהצד.

רוב החבר'ה מהקבוצה מסיימים בזמנים יפים ומשפרים את השיאים האישיים שלהם.

מצד אחד אני מפרגן, בכל זאת אלה חברים שלי ואין בי קנאה על תוצאות של עבודה קשה והתמדה.

מצד שני אני כן מקנא על שלא לקחתי חלק בהוויי ובאווירה ובכל היחד הזה.

לא נורא, בקרוב חצי מרתון בשביל הנשמה בירושלים, הכי מרגש שיכול להיות ואין לי ספק שאכתוב לכם על זה.

בינתיים אני מנסה לחזור לעצמי ולא להילחץ יותר מידי מחצי מרתון הררי בירושלים.

*אתה לא באמת חולה אם לא אמרו לך "תאכל מרק עוף"...

*בקרוב!  "כל התירוצים למה לא הלך לי בחצי מרתון ירושלים"...

*בקרוב! פניות מרגשות להוריד את הכוכבית הקודמת... :-)