הזמן, שעה אחת בלילה שבין שלישי לרביעי (יום שישי מרתון)...

המקום, ליד המחשב כאילו?

הנסיבות, לא מצליח להירדם משעה עשר, לא מתח ולא התרגשות, סוג של שילוב

מין מתח חיובי שמשאיר אותי ישן ער, חולם עם עיניים פקוחות.

מוצא את עצמי מתאמן על חיוך והנפת ידיים לא מזויפת...

אני נזכר במגילת אסתר בכתוב "בלילה ההוא נדדה שנת המלך"...

לא שאני מתיימר להיות או להיחשב למלך אבל הסיטואציה הזכירה לי...

הולך למטבח, מכין לי כריך (דקלה מתלוננת שקירקורי הבטן שלי מעירים אותה)

וחלב חם עם דבש וחושב על מה אכתוב בפוסט הבא ואז זה נהיה לי ברור,

אני אכתוב על הבלוג, מאיפה הרעיון ההזוי הזה שאני אכתוב בלוג,

מה זה בלוג בכלל?

"הכל התחיל בסימה"

סימה לא רצה במסגרת המועדון תמיד, היא הייתה מתאמנת עם תכנית אישית ממאמן הקבוצה

אבל באופן אישי, בעקבות מעבר לאזור קרית שמונה וגם קצת שכנוע מהמאמן כנראה,

שהיא לא תהיה הכי מוזרה על הטיילת (מה שנכון) היא נאותה להצטרף לאימונים הקבוצתיים,

כשבוע אחרי מרתון טבריה 2013 היה אמור להיות האימון הראשון שלה איתנו בטיילת

 (אימון ראשון אחרי המרתון שאותו היא רצה פעם שלישית , פעמיים טבריה ופעם אחת ת"א)

 רצה הגורל או המאמן שזה בד"כ אותו דבר והתבטל לנו אימון והיינו צריכים לרוץ עצמאית,

 אני חיפשתי עם מי לרוץ

ולאחר ברור שביצעתי הובן לי שנקבע שרצים בטיילת ריצת נפח בינונית/קצרה במקום האימון,

בפועל יצא שרק סימה ואני התייצבנו...

זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו פנים אל פנים, לפני כן הקשר הסתכם באי מיילים בכל פעם 

שהיה צורך לעדכן פרטים באתר הקבוצה שאותו היא מתפעלת.

וכך מצאנו את עצמנו לבד בטיילת שני זרים שאמורים לרוץ ביחד

 ואל דאגה בסופה של הריצה יצא שדיברנו כל הדרך, במשך שעה, סיפורי החיים של כל אחד בתורו

סופרו ולא בקצרה והבנתי שמצאתי נפש תאומה,

 אחת שמבינה מה עובר עלי בגלל שגם היא כזאת, בקיצור היה חיבור.

את סימה אי אפשר לפספס, עם רעמת תלתלים בלונדיניים, עייני בדולח ירוקות

 וחיוך נצחי, היא בולטת בשטח ואי אפשר להתעלם ממנה...

 יש החוששים ממה שהיא מסתירה מתחת לתלתלים, 

סה"כ זה לא פשוט להסתובב עם מבנה כזה על הראש,

אחד הדברים שבולטים אצלנו בקבוצה זה שכמעט כולם עסוקים באיך לעבוד על סימה ולא מתוך רוע,

פשוט בגלל שזה ממש קל וזה הופך למתבקש, פשוט קשה לה להאמין שאנשים מסוגלים 

לחשוב על דברים חולניים כל כך....

בקיצור סימה הפכה לכוכבת של טיילת ק"ש (חוץ ממיקו)

היה זה טבעי ביותר שהיא תבלוט גם בווטסאפ הקבוצתי שפתחנו ואני הצטרפתי אליה,

השתמשתי בו כבמה לבטא את "היצירתיות" שבי, תכלס די השתוללתי שם,

פתאום אנשים באו אלי ואמרו לי וואלה, חשבנו שאתה אילם, 

הרגשתי כמו וילוז'ני ב"קאמל קומדי קלאב" וזה עזר לי להיפתח ולהיחשף הרבה מעבר לנורמל...


בעצם כ 90% מההודעות בקבוצה היו של סימה ושלי, לא משהו עמוק,

מעבירים את הזמן בכיף ומשעשעים את החבר'ה...

לפעמים 400, 500 הודעות בערב, על הכל ועל כלום בו זמנית...

הטלפון נהפך לאמצעי תקשורת טקסטואלית ושיחות "אמתיות" הפכו לנדירות ביותר.

באחד הימים, לא משהו מיוחד, במהלך נסיעה שגרתית מצלצל הטלפון ברכב, מספר שאני לא מזהה,

חשבתי שאני מכיר אז עניתי, מדברת איתי בחורה עם קול מוכר אבל אני לא מצליח להבין מאיפה,

אחרי כשתי דקות של "מה נשמע, מה קורה" וכו' אני שואל עם מי אני מדבר, הצחוק מהעבר השני

הסגיר אותה, זאת הייתה סימה, אחרי הפדיחה והצחקוקים היא אומרת לי:

"דיברתי עם שי והוא הסכים איתי שנציע לך לכתוב באתר הקבוצה",

בשנייה הזאת איבדתי את הצבע בפנים (להיחשף בכזאת רשמיות? מלחיץ!)

 "אני אחשוב על זה" אמרתי...

"אני חושבת שזה יתרום לך וגם לאחרים שיזדהו עם הכתיבה שלך ובסופו של דבר כולם יהינו מזה...

זה חשוב שרצים מתחילים ידעו שזה לא בא בקלות לאף אחד ושלכולם יש קשיים" סימה אמרה...

"אני אכתוב טיוטה אעביר לך ותגידי לי את דעתך".... 

ואז התחלתי לחשוב איך אני כותב כתבה מתוקצרת על חוויות הריצה, קשיים, פציעות וצעדים ראשונים.

וזה גם אמור להיות בסגנון שלי, אחרי כמה שבועות בשיחה נוספת הבנתי שמדובר על בלוג,

זה כבר יותר הגיוני, לתת טעימות ממני לקוראים עם רעב לעוד.

"אני אעזור לך לפתוח בלוג" היא אמרה וזה מה שהיה, סימה מתעסקת בתקשוב בבתי ספר 

ומבחינתי היא תותחית במחשבים. תחום שאני חלש בו...

אז נפתח הבלוג, עכשיו צריך ללמוד לקבץ הודעות ווטסאפ לידי פוסט בבלוג וזה לא היה קל,

הייתי שולח טיוטה וממתין, "תכתוב את כל מה שאתה חושב ואל תחשוש שיצא ארוך"

זאת הייתה ההערה בפוסטים הראשונים, אח"כ זה נהיה הפוך, 

הייתי צריך לעצור את עצמי כדי לא "לחפור"  יותר מידי (כמו עכשיו)

זה הפך להיות נוהל קבוע:

אני: זה הפוסט, אני חושב שזה גמור...

סימה: חחחחחח  מעולה אבל....   תוסיף את זה ותוריד את זה...

אני: (שולח שוב) אין לי כבר מה להוסיף, לא מתחבר לי.

סימה: מצוין, הכי טוב עד עכשיו, תעבור פעם אחרונה על איות ותשלח!

אני: אני לא בטוח לגביו אבל שולח...

סימה: תפסיק , זה מעולה! חחחחחח

וככה עד היום....

עקבנו ביחד אחרי מספר הכניסות לבלוג שהצטברו במהירות והרבה מעבר לציפייה לפחות שלי

והנה אנחנו כאן וזה המקום להודות לסימה, בלעדיך כל זה לא היה קורה,

תודה על האמון, התמיכה והדחיפה קדימה וסבלנות אין קץ, אני מעריך את זה מאוד מאוד!


*כמה פעמים בפוסט כתוב סימה? לפותרים נכונה מובטחת נחת רוח...

*תזכורת לעצמי, לא לפרסם לפני אישור מסימה...

*אופס...


*סימה יקרה, ברכות על בחירתך כמצטיינת הקבוצה לשנת 2013 ביחד עם עמי,

אני מאושר בשבילכם ואין ראוי מכם לתואר!

זאת סימה...