יום הזיכרון כאילו מפתיע כל פעם מחדש,

איך שמתחיל להשתנות אופי השירים ברדיו נופלת באחת ארשת עצובה שכזאת.

זה לא סוד שאני בחור רגיש ויום הזיכרון הוא קשה עבורי במיוחד וכל שיר עולה לי כמו כדור טניס בגרון...

זה לא ששכלתי בקרב כזה או אחר קרוב משפחה מקרבה ראשונה או שנייה, או חבר קרוב מאוד,

אבל אני יודע מה זה אבדן ממקור ראשון ואני מכיר יתומים ואלמנות בהיכרות הכי קרובה שיש

והם הראשונים שעולים לי בראש כשאני חושב על שכול, על מי שנשאר.

המשפחה לא באמת צריכה יום זיכרון בשביל לזכור, המשפחה חווה את השכול בכל יום ובכל שעה!

בכל פעם שמודיעים על חייל שנפל או הרוג מפעולות איבה ישר עולים לי לראש בני המשפחה שצריכים להמשיך 

ולחיות עם האבדן הבלתי אפשרי הזה, זה גורם לי לרצות לחבק כל אחד ואחת מהם ולעטוף אותם באהבה.

כמובן שעם כול מירוץ החיים אנחנו עוברים מהר מאוד לסדר היום ולכן כל כך חשוב לקיים את יום הזיכרון,

בשבילנו, כדי שנזכור את אלה שבזכותם אנו יכולים לחיות במדינה חופשית וריבונית, לשיר את ההימנון ולתלות 

את דגל הלאום בגאווה! 

 המעבר החד ליום העצמאות הוא מתבקש מצד אחד בגלל הקשר הישיר 

בין הגבורה לתקומה ומצד שני הוא אכזרי למדי, איך אפשר לחגוג והעיניים  עדיין לא יבשו?

לי אין תשובה וגם אין לי דעה בנושא, כשצריך לבכות אני בוכה וכשצריך לשמוח אני בוכה,

כל חלל וכל הרוג הוא חור בלב ומרוב חורים הלב אינו מסוגל להחזיק בתוכו רגשות יותר,

יש את הצורך לפרוק הכל החוצה.

יום הזיכרון הוא עמק ויום העצמאות הוא גבעה והמעבר מהעמק לגבעה תלוי בעבודה של הראש

ותנועות חזקות עם הידיים, נתראה בפסגה!



שיר שמתחבר לי