יום שבת, 27 ביולי 2013

האמת, אף פעם לא אהבתי לרוץ, 

אופניים מילא אפשר לנוח בירידות ומאז שאני ילד אני על אופניים,

 (אמא שלי מספרת שבגיל שלוש רכבתי על אופניים בלי גלגלי עזר מתחת ל"רמה") 

אז איך הגעתי לריצה? ממש בטעות.

היתה לי שגרה של רכיבת אופניים, שהיא פחות או יותר שרוכבים כשסבבה לרכב,

הרי לא משלמים לנו בשביל זה אז למה לסבול??

אז כשיש רוח לא רוכבים, בגשם לא רוכבים, בחום לא רוכבים, 

בלילה דווקא כן והרבה!

רכיבות ליל ירח מלא בעליות חמת גדר (מומלץ) רכיבת "סליחות" לפני יום כיפור,

 או סתם לרכב נפח 70,80,100 בלי להכנס לשעות החמות ובלי להלחם על מקום בשוליים...

אז הפרטנר שלי לרכיבה החליט למלא את ה"חורים" שנוצרים לו בלו"ז של הפעילות הגופנית בריצה וניסה 

לשכנע אותי להצטרף.

מה לי ולריצה?

הרי גם בתור ילד לא הייתי רץ, רק כדי להגיע מהבית למגרש לשחק כדור-רגל וחזרה,

אז כדי לא להפסיד זמן הייתי רץ והכי מהר שיכולתי.(ומגיע הביתה בקוצר נשימה)

באופן כללי לא הייתי ילד ספורטיבי, אפילו הייתי ילד שמנמן, בכדור-רגל הייתי שוער או מגן

כדי לחסוך קילומטראז' ואפילו חיזקתי את הבעיטה שלי

וככה גם לא הייתי צריך לרדוף אחרי ילדים שהציקו לי,

 הייתי מוריד אותם עם איזה "טיל" מרגל ימין...

בקיצור ילד "בצקי" כזה, שאצל הפולנים זה נחשב דווקא סימן לילד בריא,

 שאוכל טוב! וזה נכון, אכלתי טוב... 

וזה לא שלא ניסיתי במשך השנים לרוץ, הייתי מחליט לנסות, יוצא פעם, פעמיים, מקסימום שלוש ונשבר, 

במחשבה לאחור אני מבין שפשוט רצתי מהר מידי, הייתי רץ בקצב שלא התאים לרמת הכושר שלי, לא היה לי 

אוויר, לא הגיע חמצן למוח מגיע למצב של ערפול איבוד כיוון ורצון לחיות!

 והופ אני מוצא את עצמי בבית עשר דקות אחרי שהתחלתי לרוץ.

אז איפה היינו?

אה כן, אז חבר שלי נותן לי ספר על ריצה ואומר, אחרי שתקרא אתה בטוח תתחיל לרוץ, מילה שלי!

נניח, מה לא עושים בשביל חברים. 

ואז זה קרה! בשירותים!

כמו כל פריצות הדרך המשמעותיות אצלי...

עם ספר של יוסי מלמן "אוטוביוגרפיה של ריצה"!

מסתבר לפי הספר שכל אחד יכול לרוץ, גיחכתי,

 הוא כנראה לא הכיר אותי...

אמרתי מה יש לי להפסיד? במקרה הכי גרוע ניסיתי.

ידעתי שני דברים, א. שאם אני אצליח ליהנות מהריצה אז זאת תהיה התמכרות (עוד אחת)...

ב. כדי להתחייב אני צריך משהו שיחזיק אותי ושיכאיב לי להפסיק!

אז יצאתי לקניות, נעליים (הכי טובות שיש) שעון (עם כל הפונקציות), ביגוד (הכי אופנתי עאלק)

והתחלתי לרוץ! (בערך)

ההמלצה הייתה, חצי שעה אימון הליכה שבו משולבות כמה דקות ריצה

 וכל שלושה אימונים עולים ביחס בין ריצה להליכה וכך היה,

 עד שהגעתי לשלב שבו הפסקתי עם ההליכה ועברתי לריצה רצופה,

בהתחלה רבע שעה אח"כ עשרים דקות וכן הלאה...

 הגעתי למצב שאני רץ 6 ק"מ רצוף והתמדתי באדיקות,

 אפילו באובססיביות.

 אם לא יצאתי לריצה ביום מסוים הייתי מסתובב בבית כמו אחד שפרסם פוסט בפייסבוק ומחכה ללייקים,

כמו תלמיד שמחכה לציון במבחן, אתם מבינים למה אני מתכוון...

הייתי עם טירוף בעיניים ואז דקלה (אשתי היקרה!) אומרת לי:

 נו, אולי תצא לרוץ וזהו??!

 טוב, אם את מתעקשת...(כמה חיכיתי שמישהו ינער אותי?!)

זה לא משנה מה הייתה השעה, הייתי יוצא,

גם אם השעה הייתה 12 בלילה!

לוקח מוזיקה ופורץ החוצה בהססנות... 

בנוסף לריצה התחלתי דיאטה כלשהי (שמצאתי באינטרנט)

 שדווקא עבדה לא רע!

 וירדתי כ15 ק"ג בארבעה חודשים.

בשלב הזה פוגש אותי חבר במכולת,

וזורק לי בואנ'ה איך רזית וכל הכבוד על ההתמדה,

 תגיד אתה גם משתגע ורץ מרחקים מטורפים? 15, 17, 20? 

אני עונה, מה פתאום! טוב לי איפה שאני, 6 ק"מ מספיק בהחלט!

מה, אני משוגע?!

בנוסף אני מקבל אתגר, באים אלי בהצעה, אולי בניסיון  לדירבון... 

עוד 8 חודשים מירוץ נייקי לילה ואתה משתתף! 

עשרה ק"מ? ועוד בתחרות,

הרי מבחינתי אירוע של יותר מחמישה אנשים הוא נחשב המוני..
.
עזוב, לא רלוונטי...(וכבר מתחילים אצלי בראש חישובים)

כחודשיים אחרי זה כבר רצתי עשרה ק"מ ללא תלות במירוץ כזה או אחר, אוקי מה עכשיו?

רצתי עשרה ק"מ ולא עף עלי קונפטי, אז מה עכשיו? זהו?

 לפרוש בשיא? 

אבל אני נהנה ורעב לעוד!

יאללה לאתגר הבא!

בשביל להצליח להתמיד ומבלי להיפצע יותר מידי ולעשות את הדברים נכון.

 לא פחות חשוב לגוון באימונים ולא לוותר לעצמי,

 לקחתי תכנית אישית ממאמן שאימן את קבוצת "רצי רמת הגולן" שנפתחה בינתיים.

 והיוותה קרש קפיצה לריצה יותר מאורגנת ומחושבת עבורי,

גם כדי להוסיף עניין וגם מתוך אילוצים בלו"ז והרצון להכיר חברים חדשים

(שיהיה עם מי לחלוק את הסבל והחוויות).

הצטרפתי ל"מועדון ריצה גליל עליון"   וכחלק משלבי הקליטה הייתי צריך להגדיר מטרה,

מטרה מעבר ל10 ק"מ? יאללה, למה לא?

זה הרי לא חייב להיות ריאלי...

מכוונים גבוה... 

 לרוץ חצי מרתון!

כנראה שאני כן מהמשוגעים האלה...

מזל שתמיד יהיו משוגעים גדולים יותר, שיהיה לאן לשאוף...

מאז רצתי את מירוץ נייקי לילה, סובב עמק 12 ק"מ, 

מירוץ העגור (10 ק"מ), חצי מרתון בית שאן וחצי מרתון ירושלים!

אני חושב שאם אני הצלחתי, אז בסופו של דבר כל אחד יכול לרוץ.

צריך רק רצון!

 זמן מוצאים ותמיכה מבן/בת הזוג בהחלט עוזרת!

יאללה, יצאתי לרוץ...




"מועדון ריצה גליל עליון"
"מועדון ריצה גליל עליון"

6 תגובות:

  1. איזה כיף לקרוא !!!!
    תמשיך !!

    השבמחק
  2. קראתי את הפרסום הראשון וגם את השני...
    ממש אהבתי... כל הכבוד...
    יש לי תחושה שרבים הזדהו עם הכתוב... ולעוד יותר רבים, הכתוב מהווה השראה להתקדם... להתפתח... לעשות את הצעד הראשון...

    יישר כוח.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה
      זאת בדיוק המטרה, לשתף ולהראות למי שמתחיל וגם למי שיותר ותיק שכולם חווים את אותם קשיים ואותן סיטואציות פחות או יותר!
      שמח שנהנית!

      מחק
  3. תשובות
    1. אתה ההשראה שלי להתמדה ולאהבה לריצה!
      תודה!

      מחק