יום שבת, 26 באוקטובר 2013

מאחורי כל רץ עומדת אשה מפרגנת!

(שרק מחכה לו בבית עם רשימת מטלות לאחרי הריצה...)


אין מה לעשות, יש מחיר לכל דבר!

ושלא ישמע שאני מתלונן חס וחלילה...

לא הייתי מצליח להתמיד באימונים לבד, הרי כמה יכולים לסבול אותי בבית?

גם ככה אם אני לא אצא לאימון ואשאר בבית לעזור,

הראש שלי לא יהיה בבית, אלא באימון!

זה מתחיל מדחיפה רצינית קדימה, 

"בטח שאני מסכימה, כל המשפחה תרוויח אם תפרוק תסכולים במקום אחר..."

(ותוריד איזה קילו-שניים-עשרים...)

גם הפרגון סובל מעליות וירידות, בהתחלה הפרגון מלא, אח"כ צריך לחדש חוזה,

כמו בכל חידוש חוזה יש משא ומתן, באילו ימים כן ובאילו ימים לא,

כמה פעמים בשבוע, איפה כמה ועם מי...

פתאום אני הופך להיות הגורם הבעייתי,

שבגללו לא נוסעים לטיול או למשפחה, חתונות בימי אימון מקרבה שנייה ומטה,

לא נוסעים לשבת למקומות שאין בהם פתרון לקילומטראז' של ריצת סופ"ש,

ימי הולדת בכיתה של הילדים, תורים לרופא ועוד...

בקיצור הבית מתנהל בין ימי האימון,

לאחרונה גם הדפסתי את תכנית האימונים החודשית שלי בהכנות למרתון

 ותליתי על דלת הכניסה (יציאה) של הבית, 

זה הלו"ז המשפחתי שלנו (יותר נכון, בימים הנ"ל לא לבנות על אבא!)

הילדים פתחו בראיונות למישהו שיחליף אותי ואני מפרגן להם,

אם אפשר אז שזה יהיה מישהו שיוציא את הזבל, יתלה כביסה, יוריד כביסה, יקפל כביסה,

ישטוף כלים והכי חשוב יטגן שניצלים!

בשלב הבא אני אחפש מישהו שיחליף אותי גם בעבודה, 

העבודה ממש מפריעה לשגרת האימונים... 

להיות בן זוג של רץ דורש עצבים מברזל, 

כמה אפשר לשמוע על אימון כזה או אחר, על תחרות כזאת או אחרת,

הרי אין טעם לעשות את כל המאמץ אם אין את מי לשתף...

גם על השולחן בשבת הנושא המדובר הוא כמובן ריצה,

שבת באה בדיוק בזמן מהבחינה הזאת, ממש אחרי הריצה הארוכה של יום שישי,

או אחרי המירוץ של יום שישי...

אם יש יותר מרץ אחד שיושב ליד השולחן זה כבר נהפך לדיון מקצועי.

איזה נעליים לקנות, באיזו חנות ואיפה משיגים את המחירים הטובים ביותר.

שעונים, טייצים, קצבים, מרחקים, הכל על השולחן!

עד שקם מישהו (אחותי בד"כ) ואומר "אין לכם נושאים אחרים לדבר עליהם?" (תכלס, לא!)

כבר מזמן הריצה הפכה להיות מרכז החיים שלי (שששש  "האויב" מאזין)

היה לי באחת מארוחות שבת מקרה של כמעט משבר דיפלומטי, 

כשאחד הנוכחים טען שאין לו זמן לרוץ,

אמרתי לו: "זה הכל עניין של סדרי עדיפויות, אצלי למשל קודם כל הריצה ואח"כ המשפחה..."

כמובן שזה היה בצחוק, 

כמובן שלא יכולתי לצחוק שבוע אחר כך, מכאבים בצלעות, מהמרפק שחטפתי...(ובצדק)

כמובן שהתנצלתי, כמובן שזה לא עזר, על טעויות כאלה משלמים ברגליים!

כמובן שכמו כל קבוצת אנשים שמכבדת את עצמה גם למועדון הריצה שלנו יש קבוצת וואטסאפ,

אפילו שתיים, קבוצת מידע, שתפקידה להעביר הודעות, בד"כ ע"י המאמן,

ואחת בוא נקרא לזה לענייני חולין (חפירות), שבה הכל כשר!

כמובן שמידי פעם יש טעויות בין הקבוצות ובין קבוצה זו או אחרת להודעות פרטיות,

אבל זה חלק מהמשחק...

  הווטסאפ גורם לכל העברת המידע להיות פשוטה הרבה יותר,

 בנגיעה קלה במסך כל החברים מעודכנים!

אני חייב להתוודות שאני מהפעילים בקבוצת החפירות,

 זה בשבילי מזכיר נהג עבריין שנכנס למסלול מרוצים, מה אני אמור לעשות עם החופש ביטוי הזה?

המידע הלא חשוב מתחיל לזרום...

הריצה האחרונה שרצתי, הנעליים החדשות שקניתי

 והתופעות הגסטרונומיות שנגרמות מתוספי המגנזיום וכדו'...

מבחינת הבית  אני בווטסאפ = יצאתי לריצה= אין עם מי לדבר...

כמו בפרסומות, הכל מסביב זז בהילוך אטי...

ביום חמישי הכל צריך להיעשות מתוך חשיבה על מחר, איך אני יוצא מחר לריצה ארוכה

ולא מרגישים בחסרוני.

בבית זה לעבוד בגינה, לשטוף את הבית ושכל המטלות הקשורות אלי יהיו כבר לאחר ביצוע,

שיהיה אפשר להגיד "הסתדרנו בלעדיך, לא היית צריך לחזור"...

בעבודה צריך לגרום לכל מי שעובד איתי להיות בחופש גם במסווה של:

 "אנחנו מאוד רוצים שתגיע, אבל יש לך ימי חופש וחבל שתחפש בכוח מה לעשות" 

השורה תחתונה היא שצריך למצוא את האיזון, או לגרום גם לבת הזוג ולבוס להתחיל לרוץ...



*תופס גם במקרים שהאישה רצה והגבר בטטה...

*האנשים והמקומות טושטשו ע"מ לעכב את גזר הדין!

*פה אני אמור להגיד דברי חנופה לאשתי, 

מכיוון שאני יודע שזה לא יעזור אני נועל נעלי ריצה ומתכונן לבריחה... 




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה