"מה שלא הורג מחשל..."
אבל זה עדיין ממש לא נעים להיות חולה.
שבועיים שהייתי ספק מקורר ספק משופע, למרות שזה לא משנה מה היה שם חשובה התוצאה.
זה התחיל ביום ראשון כשהרגשתי עקצוצים בגרון, ידעתי שמשהו מגיע.
בכל זאת החלטתי ללכת לאימון, אם אני הולך להיות חולה עכשיו לפחות אני "אדחוף" איזו ריצת מצפון לפני...
אבל תכניות לחוד ומשהו שנון שלא עומד לי על הלשון כרגע לחוד.
תחילת האימון כרגיל מקשקשים לפני, אני כרגיל בצד במדיטציה עלק, ממתין בדריכות ליציאה לדרך.
יוצאים לחימום והכל מוזר, אני בדרך כלל מכיר את הגוף שלי אבל לא ככה.
נכון שזה חימום ואני כמו כל גוף בעל מסה משמעותית צובר תאוצה באטיות אבל אני מרגיש שזה לא זה.
הרגליים לא מתרוממות מהרצפה וקשה לי לעמוד בקצב אפילו של האטיים ביותר.
אני מתחיל להתלונן שמשאירים אותי מאחור ומנסה לרוץ מהר יותר.
זה לא זה, הגוף החליט שהיום הוא לא רץ, היום הגוף ניצח את הראש.
אחרי החימום אני מתלבש באימונית ומודיע למאמן שאני לא רץ היום ושאין מה לדאוג,
זאת לא נפילת מוטיבציה או כמו שזה נקרא בברנז'ה "פוסט מרתון סינדרום".
אלא אזעקת אמת.
תרגיש טוב, תנוח הרבה ותאכל שום וג'ינג'ר!
זאת הנוסחה של שי להחלמה מהירה,
אני מאמין שזה עובד אבל המחיר האישי שצריך לשלם הוא מסריח מנשוא.
שום אני מכיר וגם דקלה, אם אני אוכל שום אני חוזר אל אמא שלי הביתה, אפילו הספה בסלון מחוץ לתחום.
אני מחליט בחשש לנסות את הג'ינג'ר, החשש הוא מתוך בורות ולא מתוך ניסיון או הכרה.
השיטה היא להכין משקה חם עם דבש וג'ינג'ר, לשתות את המשקה ואחר כך לאכול את הג'ינג'ר.
מה יכול להיות? אני הולך על חלב חם שגם ככה זה המשקה המועדף עלי, חלב חם עם דבש.
כזה אני, בן שמונים.
אני שותה את החלב עם הג'ינג'ר בפנים והכל בסדר, מגיע לתחתית הכוס ומתחיל לאכול את הג'ינג'ר,
איך לא ראיתי את זה בא?
אני מרגיש שקם המלפפון והכה את הגנן, הוא אוכל אותי מבפנים.
כמו חזרת של פסח, פתאום אני מתחיל לנשום מנקבים בגוף שלא מיועדים לנשימה...
הכל פתוח אוטוסטרדה.
למען ההגינות אומר שאני חושב שזה עזר לי והבראתי בסופו של דבר רק מהפחד שאצטרך לאכול את זה שוב.
זאת פעם ראשונה שאני חולה ומקלל, אני אוהב להיות בבית לבד, לראות סרטים ולא לעשות כלום.
בלי רגשות אשם הרי אני חולה ויש לי מספיק ימי מחלה שצברתי, אז אין לי לאן למהר.
הפעם זה היה שונה, אני בכושר לא רע ויש לי כמה יעדים בדרך ולא בא לי להתחיל לבנות את הכושר מאפס.
עוד לפני המחלה התחיל לחלחל בי הפקפוק לגבי חצי מרתון ת"א, אני לא אחד שנלחץ בקלות (נניח).
אבל אם יש הזדמנות להילחץ לא ננצל אותה? הרי הזדמנויות צריך לנצל.
מצד אחד מאוד בא לי לרוץ סוף סוף חצי מרתון "כהלכה", בלי משברים ובלי תירוצים.
לבוא רגוע, לעשות את העבודה ולדעת שנתתי את מה שיכולתי עד טיפת הדם האחרונה (עדיף דם מטפורי)
אז ההחלטה נפלה, לא נתתי לראש לשגע אותי וקבעתי שלא, הפעם (גם הפעם) אני מוותר,
את החולצה קיבלתי כבר ומאוחר מידי לקבל את הכסף חזרה כך שחסכתי לפחות את הנסיעה למרכז,
העצבים בכבישים והאכזבה בסיום, אפשר להגיד שאפילו הרווחתי.
המנחמים פרגנו ועוד אמרו שכנראה הרגשתי שאני הולך לחלות וכנראה שהכול לטובה.
אני לא מאמין שהכול לטובה, אבל להסכים עם האמירה הזאת מונעת את המשך הרחמים שלי ושל הסביבה,
למרות שאני שלם עם ההחלטה תמיד ינקר איזה חוסר בטחון נקודתי.
אז ביום שישי שבו התקיים המרתון אני יושב בבית, מחובר לטלפון כרגיל וממתין לדיווחים.
כולם עושים חיים בת"א ורק אני מסתכל מהצד.
רוב החבר'ה מהקבוצה מסיימים בזמנים יפים ומשפרים את השיאים האישיים שלהם.
מצד אחד אני מפרגן, בכל זאת אלה חברים שלי ואין בי קנאה על תוצאות של עבודה קשה והתמדה.
מצד שני אני כן מקנא על שלא לקחתי חלק בהוויי ובאווירה ובכל היחד הזה.
לא נורא, בקרוב חצי מרתון בשביל הנשמה בירושלים, הכי מרגש שיכול להיות ואין לי ספק שאכתוב לכם על זה.
בינתיים אני מנסה לחזור לעצמי ולא להילחץ יותר מידי מחצי מרתון הררי בירושלים.
*אתה לא באמת חולה אם לא אמרו לך "תאכל מרק עוף"...
*בקרוב! "כל התירוצים למה לא הלך לי בחצי מרתון ירושלים"...
*בקרוב! פניות מרגשות להוריד את הכוכבית הקודמת... :-)
אבל זה עדיין ממש לא נעים להיות חולה.
שבועיים שהייתי ספק מקורר ספק משופע, למרות שזה לא משנה מה היה שם חשובה התוצאה.
זה התחיל ביום ראשון כשהרגשתי עקצוצים בגרון, ידעתי שמשהו מגיע.
בכל זאת החלטתי ללכת לאימון, אם אני הולך להיות חולה עכשיו לפחות אני "אדחוף" איזו ריצת מצפון לפני...
אבל תכניות לחוד ומשהו שנון שלא עומד לי על הלשון כרגע לחוד.
תחילת האימון כרגיל מקשקשים לפני, אני כרגיל בצד במדיטציה עלק, ממתין בדריכות ליציאה לדרך.
יוצאים לחימום והכל מוזר, אני בדרך כלל מכיר את הגוף שלי אבל לא ככה.
נכון שזה חימום ואני כמו כל גוף בעל מסה משמעותית צובר תאוצה באטיות אבל אני מרגיש שזה לא זה.
הרגליים לא מתרוממות מהרצפה וקשה לי לעמוד בקצב אפילו של האטיים ביותר.
אני מתחיל להתלונן שמשאירים אותי מאחור ומנסה לרוץ מהר יותר.
זה לא זה, הגוף החליט שהיום הוא לא רץ, היום הגוף ניצח את הראש.
אחרי החימום אני מתלבש באימונית ומודיע למאמן שאני לא רץ היום ושאין מה לדאוג,
זאת לא נפילת מוטיבציה או כמו שזה נקרא בברנז'ה "פוסט מרתון סינדרום".
אלא אזעקת אמת.
תרגיש טוב, תנוח הרבה ותאכל שום וג'ינג'ר!
זאת הנוסחה של שי להחלמה מהירה,
אני מאמין שזה עובד אבל המחיר האישי שצריך לשלם הוא מסריח מנשוא.
שום אני מכיר וגם דקלה, אם אני אוכל שום אני חוזר אל אמא שלי הביתה, אפילו הספה בסלון מחוץ לתחום.
אני מחליט בחשש לנסות את הג'ינג'ר, החשש הוא מתוך בורות ולא מתוך ניסיון או הכרה.
השיטה היא להכין משקה חם עם דבש וג'ינג'ר, לשתות את המשקה ואחר כך לאכול את הג'ינג'ר.
מה יכול להיות? אני הולך על חלב חם שגם ככה זה המשקה המועדף עלי, חלב חם עם דבש.
כזה אני, בן שמונים.
אני שותה את החלב עם הג'ינג'ר בפנים והכל בסדר, מגיע לתחתית הכוס ומתחיל לאכול את הג'ינג'ר,
איך לא ראיתי את זה בא?
אני מרגיש שקם המלפפון והכה את הגנן, הוא אוכל אותי מבפנים.
כמו חזרת של פסח, פתאום אני מתחיל לנשום מנקבים בגוף שלא מיועדים לנשימה...
הכל פתוח אוטוסטרדה.
למען ההגינות אומר שאני חושב שזה עזר לי והבראתי בסופו של דבר רק מהפחד שאצטרך לאכול את זה שוב.
זאת פעם ראשונה שאני חולה ומקלל, אני אוהב להיות בבית לבד, לראות סרטים ולא לעשות כלום.
בלי רגשות אשם הרי אני חולה ויש לי מספיק ימי מחלה שצברתי, אז אין לי לאן למהר.
הפעם זה היה שונה, אני בכושר לא רע ויש לי כמה יעדים בדרך ולא בא לי להתחיל לבנות את הכושר מאפס.
עוד לפני המחלה התחיל לחלחל בי הפקפוק לגבי חצי מרתון ת"א, אני לא אחד שנלחץ בקלות (נניח).
אבל אם יש הזדמנות להילחץ לא ננצל אותה? הרי הזדמנויות צריך לנצל.
מצד אחד מאוד בא לי לרוץ סוף סוף חצי מרתון "כהלכה", בלי משברים ובלי תירוצים.
לבוא רגוע, לעשות את העבודה ולדעת שנתתי את מה שיכולתי עד טיפת הדם האחרונה (עדיף דם מטפורי)
אז ההחלטה נפלה, לא נתתי לראש לשגע אותי וקבעתי שלא, הפעם (גם הפעם) אני מוותר,
את החולצה קיבלתי כבר ומאוחר מידי לקבל את הכסף חזרה כך שחסכתי לפחות את הנסיעה למרכז,
העצבים בכבישים והאכזבה בסיום, אפשר להגיד שאפילו הרווחתי.
המנחמים פרגנו ועוד אמרו שכנראה הרגשתי שאני הולך לחלות וכנראה שהכול לטובה.
אני לא מאמין שהכול לטובה, אבל להסכים עם האמירה הזאת מונעת את המשך הרחמים שלי ושל הסביבה,
למרות שאני שלם עם ההחלטה תמיד ינקר איזה חוסר בטחון נקודתי.
אז ביום שישי שבו התקיים המרתון אני יושב בבית, מחובר לטלפון כרגיל וממתין לדיווחים.
כולם עושים חיים בת"א ורק אני מסתכל מהצד.
רוב החבר'ה מהקבוצה מסיימים בזמנים יפים ומשפרים את השיאים האישיים שלהם.
מצד אחד אני מפרגן, בכל זאת אלה חברים שלי ואין בי קנאה על תוצאות של עבודה קשה והתמדה.
מצד שני אני כן מקנא על שלא לקחתי חלק בהוויי ובאווירה ובכל היחד הזה.
לא נורא, בקרוב חצי מרתון בשביל הנשמה בירושלים, הכי מרגש שיכול להיות ואין לי ספק שאכתוב לכם על זה.
בינתיים אני מנסה לחזור לעצמי ולא להילחץ יותר מידי מחצי מרתון הררי בירושלים.
*אתה לא באמת חולה אם לא אמרו לך "תאכל מרק עוף"...
*בקרוב! "כל התירוצים למה לא הלך לי בחצי מרתון ירושלים"...
*בקרוב! פניות מרגשות להוריד את הכוכבית הקודמת... :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה