יום רביעי, 26 במרץ 2014

חורף כזה מזמן כבר לא היה, טמפרטורות של תחילת הקיץ ושום סימן שמדובר ב"עונה הקרה".

ובהתאם לכך ההתארגנות לריצה.

יוצאים לרוץ מוקדם, מסיימים עוד יותר מוקדם וכמו בעלי החיים בספארי בקניה נפגשים ליד מקורות המים.

כבר אין התלבטות אם ללבוש קצר או ארוך ואם לקחת מים או לא.

כמובן שמשתמשים באמצעים לנשיאת מים אבל זה לא מספיק,

ככל שחם יותר מזיעים יותר, עצבניים יותר ואז שותים יותר...

והבקבוקונים שבחגורה נגמרים כמו משכורת חודשית שמסתובבת בקניון (או באיקאה לא עלינו).

כמובן שיש כאלה שרצים כל כך מהר שעוד לא מספיקים להרגיש צמא והופ הם מסיימים את הריצה.

וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב הם מסתמכים על מקורות מים שונים בדרך.

ויש את אלה ששותים מכל מקור מים סביר כל עוד לא עולה ממנו צחנה.

("זה בסדר יש פה שחריר הנחלים, אפשר לשתות...") אז שהשחריר ישתה!

אם לחלזון הזה יהיה קלקול קיבה זה לא יזעזע את אמות השירותים...

אבל אני ושותפיי לריצה (שותפותיי ליתר דיוק) בררנים קצת יותר ומעדיפים מים זורמים ובצינורות מקובלים...

זה לא תמיד פשוט, בעיקר אם רצים עשרים ק"מ ויותר ומשתדלים ללגום מים כל חמישה ק"מ בקירוב.

 המים שאנחנו נושאים עלינו לא תמיד מספיקים לכול הריצה ויש צורך לבצע "refill",

 לכן מחפשים מסלול שבו יש אפשרות למילוי חוזר של הבקבוקים,

אמנם זה לא נשמע מזמין במיוחד אבל מצאנו פתרון יצירתי משהו.

כמו שאומרים, בתי הקברות מלאים בברזיות לנטילת ידיים...

אז בהתחלה זה היה קצת קריפי להיכנס לבית קברות רק בשביל להרוות צימאון, 

אבל עם הזמן לומדים לחיות עם זה ואפילו להכניס את זה כחלק מההוויי שלנו.

ובינתיים אף אחד מהדיירים לא התלונן...

 (עכשיו כשאני משחזר, תמיד אחרי הפסקת מים יש לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי...).

בהתחשב באילוצים מרכיבים את המסלולים בהתאם, לפעמים נכנסים לארבעה-חמישה בתי עלמין בריצה.

הכל תלוי באורך המסלול, הטמפרטורה והרכב הקבוצה שרצה.

לפעמים אני מדמיין שמדובר בכלל בבית קברות של רצים שלא שרדו את תכנית האימונים הנוקשה...

 וכמו במערבונים פשוט נקברו תחת העץ הקרוב, בעוד העורבים והנשרים חגים ממעל.

כמובן שביקור בבית קברות מלווה בהומור שחור על מוות, קברנים, פולניות וכו'..

"הנה באו לקחת אותך..."

" מי רוצה להישאר?"

 "טוב שאנחנו רצים ושומרים על הגזרה, לא צריך לחפור הרבה..."

זה הרי ידוע שבתי הקברות מלאים בפולניות שנחות להן בקבר...(אני כבר אנוח בקבר)

כפוקדים קבועים נהיינו גם "מבקרים של בתי עלמין".

וכמו שיש כוכבי michelin למסעדות, יש כוכבי rungalil לבתי עלמין...

היינו מדרגים את בתי הקברות לפי קטגוריות שונות ומקוריות.

1. טיפוח- בית קברות מטופח מקבל ישר ניקוד גבוה!

2. טעם המים- מים טעימים ביום חם ובמצב התייבשות מתקדם הם כמו נווה מדבר!

3. טמפ' המים- מים צוננים בהחלט מתקבלים בברכה.

4. מיקום- ככל שבית הקברות ממוקם באזור מרוחק יותר הניקוד בהתאם.

הייתה לי גם תובנה באחד הביקורים,

 האבנים הקטנות שמניחים על המצבה באזכרות הם כמו לייקים בפייסבוק,

ככל שיש לך יותר אתה כנראה חסר חיים יותר זמן.

האמת היא שבזמן שאני ממלא בקבוק בבית קברות של אחד הקיבוצים בגליל ואני שומע את פכפוך המים 

מהבניאס, החצבני, הדן או כל נחל אחר, אני אומר שזאת מנוחה נכונה.

ואין לי ספק שזאת הייתה הכוונה במיקום שלהם, לתת לטמונים שם פינת אלוהים קטנה בסוג של גן עדן.

ואנחנו משתדלים לעשות את זה בכבוד וברגישות המתבקשת.

לא פעם הגעתי כל כך תשוש לבית קברות זה או אחר שביקשתי שישאירו אותי שם...

זאת אופציה שאני לא פוסל, אם זה מקום שהייתי מוכן לחיות בו למה הוא לא יהיה ראוי למות בו?

טוב, נגמרת לי הרגישות אז כדאי שאסיים, נוחו על משכבכם בשלום, עד הפוסט הבא...



*שמתם לב שבבתי עלמין תמיד מדברים בשקט? רק חסר שיתעורר שם מישהו.... 

*לא היה לי מה לכתוב בכוכבית הזאת, אז מילאתי אותה במלל סתמי שיראה כאילו באמת חשבתי על זה...

*אם לשתי כוכביות אין לי רעיונות אז לשלוש? אבל שלוש כוכביות כבר הפך לסטנדרט ...










אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה