יום שבת, 27 ביולי 2013

האמת, אף פעם לא אהבתי לרוץ, 

אופניים מילא אפשר לנוח בירידות ומאז שאני ילד אני על אופניים,

 (אמא שלי מספרת שבגיל שלוש רכבתי על אופניים בלי גלגלי עזר מתחת ל"רמה") 

אז איך הגעתי לריצה? ממש בטעות.

היתה לי שגרה של רכיבת אופניים, שהיא פחות או יותר שרוכבים כשסבבה לרכב,

הרי לא משלמים לנו בשביל זה אז למה לסבול??

אז כשיש רוח לא רוכבים, בגשם לא רוכבים, בחום לא רוכבים, 

בלילה דווקא כן והרבה!

רכיבות ליל ירח מלא בעליות חמת גדר (מומלץ) רכיבת "סליחות" לפני יום כיפור,

 או סתם לרכב נפח 70,80,100 בלי להכנס לשעות החמות ובלי להלחם על מקום בשוליים...

אז הפרטנר שלי לרכיבה החליט למלא את ה"חורים" שנוצרים לו בלו"ז של הפעילות הגופנית בריצה וניסה 

לשכנע אותי להצטרף.

מה לי ולריצה?

הרי גם בתור ילד לא הייתי רץ, רק כדי להגיע מהבית למגרש לשחק כדור-רגל וחזרה,

אז כדי לא להפסיד זמן הייתי רץ והכי מהר שיכולתי.(ומגיע הביתה בקוצר נשימה)

באופן כללי לא הייתי ילד ספורטיבי, אפילו הייתי ילד שמנמן, בכדור-רגל הייתי שוער או מגן

כדי לחסוך קילומטראז' ואפילו חיזקתי את הבעיטה שלי

וככה גם לא הייתי צריך לרדוף אחרי ילדים שהציקו לי,

 הייתי מוריד אותם עם איזה "טיל" מרגל ימין...

בקיצור ילד "בצקי" כזה, שאצל הפולנים זה נחשב דווקא סימן לילד בריא,

 שאוכל טוב! וזה נכון, אכלתי טוב... 

וזה לא שלא ניסיתי במשך השנים לרוץ, הייתי מחליט לנסות, יוצא פעם, פעמיים, מקסימום שלוש ונשבר, 

במחשבה לאחור אני מבין שפשוט רצתי מהר מידי, הייתי רץ בקצב שלא התאים לרמת הכושר שלי, לא היה לי 

אוויר, לא הגיע חמצן למוח מגיע למצב של ערפול איבוד כיוון ורצון לחיות!

 והופ אני מוצא את עצמי בבית עשר דקות אחרי שהתחלתי לרוץ.

אז איפה היינו?

אה כן, אז חבר שלי נותן לי ספר על ריצה ואומר, אחרי שתקרא אתה בטוח תתחיל לרוץ, מילה שלי!

נניח, מה לא עושים בשביל חברים. 

ואז זה קרה! בשירותים!

כמו כל פריצות הדרך המשמעותיות אצלי...

עם ספר של יוסי מלמן "אוטוביוגרפיה של ריצה"!

מסתבר לפי הספר שכל אחד יכול לרוץ, גיחכתי,

 הוא כנראה לא הכיר אותי...

אמרתי מה יש לי להפסיד? במקרה הכי גרוע ניסיתי.

ידעתי שני דברים, א. שאם אני אצליח ליהנות מהריצה אז זאת תהיה התמכרות (עוד אחת)...

ב. כדי להתחייב אני צריך משהו שיחזיק אותי ושיכאיב לי להפסיק!

אז יצאתי לקניות, נעליים (הכי טובות שיש) שעון (עם כל הפונקציות), ביגוד (הכי אופנתי עאלק)

והתחלתי לרוץ! (בערך)

ההמלצה הייתה, חצי שעה אימון הליכה שבו משולבות כמה דקות ריצה

 וכל שלושה אימונים עולים ביחס בין ריצה להליכה וכך היה,

 עד שהגעתי לשלב שבו הפסקתי עם ההליכה ועברתי לריצה רצופה,

בהתחלה רבע שעה אח"כ עשרים דקות וכן הלאה...

 הגעתי למצב שאני רץ 6 ק"מ רצוף והתמדתי באדיקות,

 אפילו באובססיביות.

 אם לא יצאתי לריצה ביום מסוים הייתי מסתובב בבית כמו אחד שפרסם פוסט בפייסבוק ומחכה ללייקים,

כמו תלמיד שמחכה לציון במבחן, אתם מבינים למה אני מתכוון...

הייתי עם טירוף בעיניים ואז דקלה (אשתי היקרה!) אומרת לי:

 נו, אולי תצא לרוץ וזהו??!

 טוב, אם את מתעקשת...(כמה חיכיתי שמישהו ינער אותי?!)

זה לא משנה מה הייתה השעה, הייתי יוצא,

גם אם השעה הייתה 12 בלילה!

לוקח מוזיקה ופורץ החוצה בהססנות... 

בנוסף לריצה התחלתי דיאטה כלשהי (שמצאתי באינטרנט)

 שדווקא עבדה לא רע!

 וירדתי כ15 ק"ג בארבעה חודשים.

בשלב הזה פוגש אותי חבר במכולת,

וזורק לי בואנ'ה איך רזית וכל הכבוד על ההתמדה,

 תגיד אתה גם משתגע ורץ מרחקים מטורפים? 15, 17, 20? 

אני עונה, מה פתאום! טוב לי איפה שאני, 6 ק"מ מספיק בהחלט!

מה, אני משוגע?!

בנוסף אני מקבל אתגר, באים אלי בהצעה, אולי בניסיון  לדירבון... 

עוד 8 חודשים מירוץ נייקי לילה ואתה משתתף! 

עשרה ק"מ? ועוד בתחרות,

הרי מבחינתי אירוע של יותר מחמישה אנשים הוא נחשב המוני..
.
עזוב, לא רלוונטי...(וכבר מתחילים אצלי בראש חישובים)

כחודשיים אחרי זה כבר רצתי עשרה ק"מ ללא תלות במירוץ כזה או אחר, אוקי מה עכשיו?

רצתי עשרה ק"מ ולא עף עלי קונפטי, אז מה עכשיו? זהו?

 לפרוש בשיא? 

אבל אני נהנה ורעב לעוד!

יאללה לאתגר הבא!

בשביל להצליח להתמיד ומבלי להיפצע יותר מידי ולעשות את הדברים נכון.

 לא פחות חשוב לגוון באימונים ולא לוותר לעצמי,

 לקחתי תכנית אישית ממאמן שאימן את קבוצת "רצי רמת הגולן" שנפתחה בינתיים.

 והיוותה קרש קפיצה לריצה יותר מאורגנת ומחושבת עבורי,

גם כדי להוסיף עניין וגם מתוך אילוצים בלו"ז והרצון להכיר חברים חדשים

(שיהיה עם מי לחלוק את הסבל והחוויות).

הצטרפתי ל"מועדון ריצה גליל עליון"   וכחלק משלבי הקליטה הייתי צריך להגדיר מטרה,

מטרה מעבר ל10 ק"מ? יאללה, למה לא?

זה הרי לא חייב להיות ריאלי...

מכוונים גבוה... 

 לרוץ חצי מרתון!

כנראה שאני כן מהמשוגעים האלה...

מזל שתמיד יהיו משוגעים גדולים יותר, שיהיה לאן לשאוף...

מאז רצתי את מירוץ נייקי לילה, סובב עמק 12 ק"מ, 

מירוץ העגור (10 ק"מ), חצי מרתון בית שאן וחצי מרתון ירושלים!

אני חושב שאם אני הצלחתי, אז בסופו של דבר כל אחד יכול לרוץ.

צריך רק רצון!

 זמן מוצאים ותמיכה מבן/בת הזוג בהחלט עוזרת!

יאללה, יצאתי לרוץ...




"מועדון ריצה גליל עליון"
"מועדון ריצה גליל עליון"

יום חמישי, 25 ביולי 2013

שלום! קוראים לי איתי וזה הבלוג שלי.
בבלוג אני אשתף חוויות שאני מאמין שרבים (מהרצים) יכולים להזדהות איתם.
וכמו שבוודאי אתם מבינים הנושא המשותף לרוב הפרסומים יהיה ריצה.
אז קצת עלי, נולדתי וגדלתי וכאשר הגעתי למשקל תלת ספרתי החלטתי שאני חייב לעשות משהו,
אז הלכתי למקרר, פתחתי בירה וחשבתי, איך אני עושה שינוי ומתחיל לחיות נכון יותר?
כעבור שנתיים קניתי אופניים והתחלתי לדווש!
והיו כמה "פיקים" כגון רכיבה מרמה"ג לירושלים, 200 ק"מ ביומיים,
אופני כביש עם צמיג ברוחב של פחות משלושה ס"מ שעליו מועמסים תיקים עם ציוד 
במשקל של כ12 ק"ג ורוכב במשקל מעל 95 ק"ג, החום של הבקעה והכפרים הלא ידידותיים 
(חשבו שאנחנו תיירים כי איזה ישראלי משוגע מספיק לרכב ככה)
וכמובן העליות של ירושלים, סה"כ אתגר גופני לא קל וחוויה רוחנית מיוחדת במינה.
להגיע לכותל בסוכות עם אופניים כשהכותל מפוצץ במתפללים (ברכת כוהנים) וכולם שואלים מהגולן הגעתם?
אתם יודעים שיש בדרך עליות? אתם לא לגמרי בסדר, אה?
הייתה גם רכיבת 150 ק"מ לחרמון מיונתן (רמה"ג) דרך עמק החולה.
"מועדון ריצה גליל עליון"עם עצירה בדרך איך לא, לחומוס במסעדה! ועוד ועוד...
תמיד איכשהו מעורב ברכיבה (באמצע הרכיבה!) אוכל, אם אפשר אז משהו כבד!
ברכיבת הנפח הראשונה שלי כ80 ק"מ מיונתן על ציר הנפט לבניאס וחזרה,
מגיע הביתה נטול אנרגיה ונופל עם האופניים על הדשא, לא יכולתי ללכת אפילו מטר!
אח"כ כל השבת הולך עם ברכיים נעולות כדי שלא יתפסו השרירים.
 אז אופניים זה אחלה! מפתח את סיבולת הלב ריאה, 
שורף אנרגיה ונותן תירוץ לצאת מהבית בשעות הלחוצות של היום.
עוד יתרון של האופניים, שלא צריך לדווש בירידה.
ובניגוד לריצה למשל הכרס לא קופצת!
והדבר שהכי חשוב ברכיבה, שהמצפון שקט וככה אפשר לאכול, הרבה ובלי להתחשבן!
בקיצור ככה רכבתי שלוש שנים, כביש, שטח, הכל הולך מרכיבות נפח של +100 ק"מ ועד 
סינגלים ברמות שונות, היה נחמד, אפילו כיף, אבל זה לא קירב אותי למטרה שלשמה התחיל
כל ה"טירוף" הזה, ירידה במשקל!
ואז החלטתי שזה לא עסק, צריך לעשות מעשה, 
אז קניתי נעליים וקבעתי עם עצמי שמחר בבוקר אני מתחיל לרוץ!
מחר בבוקר הגיע וגם זה שאחריו וכך עברו חודשיים ולמחרת בבוקר התחלתי לרוץ,
שריינתי לי שעה לצורך העניין, בפועל הריצה נמשכה 6-7 דקות, 
הייתי מרוצה בכל זאת, הצלחתי לקום מוקדם ולעשות משהו בשביל עצמי.
וכמו שאמרה לי חברה טובה, בשביל להתחיל לרוץ צריך להניח רגל אחת לפני השנייה 
וכן הלאה...
וככה זה היה במשך חודשיים, הייתי קם בבוקר מוקדם ויוצא לרוץ, יום יום!
המרחקים גדלו, כבר רצתי 6 ק"מ והרגשתי על הגל.
אז בדיוק כשחשבתי שאני בלתי ניתן לעצירה התעוררה הפציעה.
בלשון המקצועית shin splint בלשוני קוץ בת**, למה עכשיו?
במקביל באותה תקופה הוקמה לה קבוצת "רצי רמת הגולן"

שלאחר חיפוש אחרי מאמן נקשרה עם שי בית הלוי ,  מאמן   "מועדון ריצה גליל עליון"
בהתחלה שאלתי אם צריך לבוא עם נעלי ריצה וכל התחפושת לאימון
או שסתם יושבים במעגל והמאמן שוטח את משנתו לרצים החובבים?
מסתבר שאנחנו באנו לעבוד וגם המאמן! לא פשוט...
באיזשהו שלב עלו באוויר דיבורים על "אימון פרטני", "תכנית אימונים"
התגובה שלי: מה קרה? מה אני צריך שיגידו לי מה לעשות ועוד לשלם על זה?
אני מזכיר שתוך כדי פעילות אני עוד סובל מפציעה,
 שלולא שי הייתי בהמלצת רופא נכנס להקפאה של לפחות 4 חודשים!
אחרי מספר שבועות של אימונים עם שי ב"רצי רמת הגולן"
 "מועדון ריצה גליל עליון" מזמינים  את "רצי רמת הגולן" לריצת נפח משותפת, 
אני מגיע עם חבר מהגולן, שני נציגים יחידים ואנחנו עדים להתנהלות הקבוצה, 
שי מוודא שכל אחד יודע כמה ק"מ הוא רץ ומתחלקים לקבוצות קטנות לפי קצבים,
אחת הבנות שואלת אותנו באיזה קצב אנחנו רצים?
 אנחנו מסתכלים אחד על השני וחושבים לעצמנו "שאלה דבילית, תשובה דבילית"! ועונים כמה שייצא.
זאת היתה הפעם השנייה בסה"כ שרצתי עשרה ק"מ!
ואז התחילה להתבשל אצלי המחשבה שגם אני רוצה שיגידו לי כמה לרוץ ובאיזה קצב...
למה אני צריך לחשוב על הכל?
ובאותו יום בסוף יוני 2012 התחלתי להתאמן תחת שרביטו של שי,
וזאת אחת ההחלטות החשובות והטובות שעשיתי!
על לרוץ בקבוצה עוד ידובר רבות ועל ירידה במשקל (כ15 ק"ג) והקשר לריצה כמובן!
אז תעקבו...