יום רביעי, 23 באפריל 2014

אני מקבל לעתים קרובות  תגובות  של אנשים שפונים אליי ואומרים כמה הם מזדהים עם מה שאני כותב.

כאילו שדיברתי ממש עליהם.  זה מחמם את הלב לשמוע תגובות כאלה

 ולדעת שהצלחתי לגעת ברבים כל כך ולהשפיע על החלטות ותחושות של אנשים שאת רובם איני מכיר

ושחווים את אותן החוויות ואותם משברים שאני חווה.

באחד המשברים מהתקופה האחרונה, בשיחה עם חברה (כן, שוב אותה חברה) היא אמרה שהגיע הזמן 

שאקבל גם חזרה מההשפעה שלי על אחרים ושאשאב משם כוח, נאלצתי להסכים איתה.

זה היה לאחר שהשתתפתי באופן ספונטני יחסית במירוץ ל10 ק"מ, איך נגיד? לא היה להיט...

באמצע הדרך קיללתי בעיקר את עצמי על שהגעתי והבטחתי לעצמי שזה המירוץ האחרון (כן בסדר)

המסקנה הייתה שאני צריך להאמין בעצמי יותר ושהמחסום העיקרי שלי הוא הראש. (שוב הראש..)

אני הרי יודע שההרגשה לא משקפת את היכולת אבל לפעמים זה חזק ממני וגם הסחות מסביב 

(עבודה, ילדים, האישה) משפיעים על מצב השקט התעשייתי ועל הביצועים בשטח...

באותו מירוץ הייתה תמונה מרגשת שאני לא אשכח בחיים, בחור אחד שלא מחמיץ כמעט אף מירוץ

באזור, סיים את המירוץ בתוצאה של 01:10:00 כשהוא חוצה את קו הסיום בליווי של עשרות חניכי תנועת 

"אחרי".    תוסיפו לזה את העובדה שהבחור יליד 1935 זאת אומרת שהוא בן כמעט 80!

מה שנתן לי סטירה והעיר אותי...

מה הבנתי מזה? א. אם אתה אוהב משהו תעשה אותו למרות הכל.

ב. אין דבר כזה אני לא יכול.  ג. הכול בראש! (עוד פעם הראש) 

אז אני עושה חשבון נפש ומחליט החלטות לשנה הקרובה.

מבחינתי ראש השנה הוא עכשיו.

אני אחד שלא אוהב להחליט, אם מדובר בזוטות או החלטות הרות גורל אני מעדיף "לשבת על הגדר"

ולתת לאחרים לשבור את הראש וכשאני כן מחליט אז בדרך כלל זה מהלב ולא מהראש

וזאת בעיה כי כשהראש מבין את מה שהלב החליט, הוא דופק את הראש בקיר...

אז כמה החלטות מהראש לשנה הקרובה:

-לא לוותר, לוותר זה לבחור בדרך הקלה וכשאני מוותר לעצמי אני מוותר על עצמי!

-לא להתייאש, לא יכול להיות שאני מרגיש לא מסוגל ושכולם אומרים לי שאני כן,

בטוח מישהו פה טועה ואם אתייאש לא אוכל להוכיח להם שהם טועים... 

-לא! זאת לא מילה גסה, לכן מצד אחד אני מחליט לא לפחד לשמוע לא,

כי מי שמפחד לשמוע לא אף פעם לא ישמע כן.

ומצד שני אני מחליט שאף אחד לא ימות אם אני אגיד מידי פעם לא, אולי אפילו ילמדו להעריך את הכן...

-כשטוב לי אני אומר שטוב לי וכשלא אני אעשה הכל כדי שיהיה טוב!

-כשאני אוהב אני צועק את זה וכשאני לא אז אלחש את זה.

-כשאין לי מה לומר אני שותק.

-הפוסטים שלי לא חייבים להצחיק, צחוק זאת הדרך לברוח מתלאות היומיום ואני מחליט להתמודד!

-התחרות היחידה שלי היא מול עצמי ובשביל זה כל מה שאני צריך זה לצאת ולרוץ,

סביר להניח שהטוב מביני ינצח..

*כוכביות אמורות לתמצת בשלוש נקודות את מה שמרחתי על פוסט שלם...

*לא תמיד יש משהו שנון להגיד אז אני ממלא את הכוכבית בטקסט סתמי, סתמי לא ס'תמי...

*לפעמים הרעיונות נקטעים באמצ


שיר לסיום...


אמרו לי שלפעמים צריך לחייך ביזום, אז הנה...



וכמובן...




יום שלישי, 8 באפריל 2014

תמיד אחרי שמגיעים לאיזושהי פסגה יש נסיגה.

ככה זה בחיים וגם בריצה, הרי כבר רצתי מרתון ויצאתי ממנו במצב סביר,

אחר כך הייתי חולה, חצי מרתון בירושלים ואז מדבר, יבש ...

 אין שום מטרה באופק, אז יש כאלה שישר חושבים על היעד הבא ויש כמוני.

חופשי ומאושר ומסתובב לי ללא מטרה או כיוון.

מדשדש לי בבינוניות ורק מנסה להעביר עוד אימון בשלום...

מכאן עולה המסקנה שבמקרים מסוימים כדי להתקדם יש צורך לקחת צעד אחורה...

הראש צריך קצת מנוחה, לחזור ולרוץ בגלל התשוקה לריצה,

בגלל ההתרגשות שלפני ותחושת הסיפוק אחרי ובאמצע יש תענוג צרוף!

אני יודע לרוץ למרחקים ויודע לרוץ בקצבים מהירים, אבל השילוב בין השניים לא מספק..

ולכן במחשבה משותפת עם שי המאמן שלי/של הקבוצה החלטנו לקחת צעד אחורה ולהתחיל

לחזק את היסודות, לעבוד על חיזוק ומהירות והכי חשוב להחזיר את חדוות הריצה!

מאוד קשה לשמר מצב קיים מבלי להשתפר,

זה כמו יין, אם הוא לא יין איכותי שמשתבח, אז עם הזמן הוא מחמיץ!

הוא יכול להיות אחלה חומץ לסלט, אבל יין הוא כבר לא יהיה...

בדומה לניסיון לעבור במעבר צר והחולצה מסתבכת בקוץ של תיל ואז יש שתי אפשרויות, 

להמשיך להתקדם ולהגיע ליעד עם חולצה קרועה ושריטות על כל הגוף או לקחת חצי צעד אחורה, 

לשחרר את החולצה ולעבור מהצד.

צריך לזכור לא ללכת עם הראש בקיר, בדרך כלל הקיר מנצח!

לא תמיד זה קל לביצוע, אבל אצלי זה מתבקש כמו לטפס עם האוטו לירושלים על הילוך חמישי,

תוריד לרביעי והאוטו יעוף!

מחכה לי עבודה רבה של ריצות בטיפוס וחיזוקים שונים וכמו שאמרתי בשיחה עם חברה

 "העתיד נראה הררי"...

הריצות האחרונות הן מאבק לא פשוט ביני לביני, אני לא מוותר ומצד שני גם אני לא...

יש שיר של אביתר בנאי שמתאר את זה במדויק!

"איזה קרב אלוהים אדירים איזה קרב, בין הבור למים, 

לפחות יש פה קרב לפחות יש מים, פעם היה רק בור, לילה כיום יאיר..."

השיר מדבר על התחזקות, זה בערך מה שאני מנסה לעשות פה...

פירוש שלי, איזה קרב אדיר בין איתי המוותר לבין איתי הנלחם, לפחות יש פה קרב לפחות יש איתי נלחם

פעם היה רק איתי המוותר...

לילה כיום יאיר= גם כשחשוך אני רואה את הדרך ויש לי דרך!

מעבר לזה אני מסתכל עכשיו מהצד על החברים מהקבוצה שחלקם רצו איתי במרתון טבריה

וחלקם לקחו חלק בכוח הליווי, שמסיימים עכשיו תקופת אימונים מפרכת למרתון וינה שיערך ביום ראשון

ה13/4 בוינה כמובן...

היה עלי לחץ מתון להצטרף לנסיעה ואפילו הסתובבה שמועה שאני נוסע, אין לי התנגדות רק שלא התאמנתי,

הכלב אכל לי את הדרכון והקשר היחיד שלי לוינה הוא שניצל...

זה נשמע לי ממש מרגש ומרתק לצאת למרתון בחו"ל, 

חוסר הודאות לגבי המסלול, השפה הזרה, מזג האוויר, מלון, דיוטי פרי, אוכל וכל הנלווה לנסיעה לחו"ל

עם תוספת קטנה של 42.2 ק"מ שמתאמנים אליהם במשך חודשים.

 הטיסות, ההרשמה והמלון נסגרו כבר כשנה מראש!

בקיצור כל ההתארגנות היא שונה, אבל יש בזה גם קסם מיוחד! אירופה...

אז יוצאים למרתון וינה ולחצי המרתון מעל עשרה רצים מהקבוצה, מספר לא מבוטל.

איך אומרים בפולנית? אין בעיה, אני אגיד לי מה נשתנה פה לבד בחושך...

*בהצלחה לכל רצי ורצות המועדון בוינה, אני אחשוב עליכם מכאן.

*אל תביאו לי כלום מהדיוטי פרי, אפילו לא שוקולד חלב עם מילוי ליקרים וודקה...

*מי שלא נוסע מוזמן לשניצל, אמנם לא וינאי אבל השניצל הכי טוב שאני מכיר...