Follow by Email

יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

אז עוד שנה עפה לה וזה נראה כאילו רק אתמול היא התחילה,

ברפרוף לאחור נראה שלא הספקתי כלום,

עוד שנה וכלום לא השתנה, האמנם?

הרי אני התבגרתי בשנה, הילדים גדלו צמחו בשנה

 והזוגיות שלי עם אשתי הנפלאה חוגגת עוד שנה של הרבה אהבה ורגעים קטנים של אושר,

וגם בתחום הריצה עשיתי דרך השנה וטיפסתי על כמה פסגות...

אני לא יכול להתחייב שעד סוף ימי אשאר בתחום (אני תמיד מפתיע ובעיקר את עצמי)

אבל אני בוודאות יודע שנכון להיום אני עושה מה שאני אוהב, 

זה לא תמיד פשוט ויש משברים אבל כמו שתמיד אומרים לי "אם קשה לך אתה כנראה בעלייה..."

וזה נכון שבעתיים בריצה, למרות שקשה לי לפעמים גם בירידה...

למדתי השנה מה זאת חברות אמת ומה זאת גאווה,

מה זאת נתינה ומה זאת קבלת השונה.

 ומה זאת אהבה שלא תלויה בדבר!

ובעיקר שהאדם הוא יצור תחרותי

 ומצד שני האדם הוא קהילתי מטבעו וכל אחד צריך את הלהקה שלו,

אני את הלהקה שלי מצאתי, אמנם אני לא מהציידים המוכשרים ביותר ולא מהמנהיגים הבולטים

אבל בלהקה כמו בלהקה יש מקום לכולם, 

גם לבחור שמנגן על המשולש...(אולי הוא מביא את הבירות לחבר'ה)

בלהקה שלנו זה לא משנה כמה ק"מ אתה רץ ובאיזו מהירות,

בכמה תחרויות השתתפת ובאיזה מקום הגעת,

אם אתה רץ על ההר או על ההליכון בחדר כושר,

זאת משפחה ואת המשפחה הזאת כל אחד מאיתנו בחר,

לכל אחד יש את המקום שלו ובסופו של אימון על המחצלת כולם שווים!

ואצלנו כל אחד שווה זהב... 

אני מאחל לכולם שנת בריאות והנאה, שנת הישגים וסיפוק, שנת אהבה ונתינה!


**את הכוכביות הפעם תמלאו אתם, 

שכל אחד יאחל לעצמו את מה שבאמת יעשה אותו מאושר...

*יצירתיות....

*

*

יום שבת, 28 בדצמבר 2013

אני את שלי עשיתי, עכשיו תורו של הראש...

הסתיימה לה תקופת האימונים העמוסה ביותר באימונים למרתון בפרט ובחיים שלי בכלל,

יותר מוכן מזה אני כנראה כבר לא אהיה.

הגעתי לשלב שרצתי בבוקר ועד הצהריים כבר הרגשתי כאילו עברו עלי ימים רבים של בטלה,

הכל סביב הריצות, אוכל וחושב על לא להיות "כבד" בריצה,

ישן ותמיד עין אחת מחפשת מה השעה ומתי אני צריך לקום לרוץ וכמה שעות ישנתי וכמה נשאר לי

והמאמן יהרוג אותי אם ידע כמה שעות אני ישן.

רץ וחושב על הריצה הבאה,

עובד וחושב איך זה משתלב לי בין הריצות...

בקיצור השתלטות הריצה על החיים, לפחות זה משהו חיובי...

אז הפרק הזה נגמר והתחלנו להפחית מנפח הריצה, המרתון עצמו מתחיל להיות מוחשי וממשי.

ואתו ההתרגשות והחשש, יותר נכון בהלה...

איך יהיה והאם אני מוכן? מה יהיה מזג האוויר ואיך ארגיש?

אני מגיע לעתים קרובות לאזור סובב כנרת למסלול המרתון,

עובר ליד עין גב ומאתר מעבר לכנרת את נקודת הסיום של ה42.2 ולא מבין איך זה יתכן

זה נראה כל כך ארוך...

ויש נקודות שבירה בדרך ואני לא אחד שנשבר, להיפך!

אני כן נשבר...

מזל שיש לי חברים טובים ומשפחה שמשמשים לי כמראה

ומחזקים אותי וגורמים לי להאמין בעצמי.

יש לנו מסורת במועדון,

ב 10 ק"מ האחרונים של המרתון מלווים את הרצים חברים שלא משתתפים באירוע  

ונותנים להם עידוד ותמיכה ברגעי המשבר,

שנה שעברה אני לוויתי את עמי וגיליתי אדם מקסים עם תעצומות נפש,

 אדם שלא יודע להתלונן ולא יכול לא מצוי בלקסיקון שלו,

השנה הגיע תורי לקבל את הליווי והתמיכה, 

אני לא יודע למה אבל יש כמה אנשים שהתנדבו ללוות אותי, 

כנראה מרחמים עלי...

אני עדיין מחפש מתנדב שירוץ במקומי,

עוד לא מאוחר מידי, שמישהו ייתן לי סולם ויוריד אותי מהעץ שטיפסתי עליו...

אני שוקל לדבר עם השרות המטאורולוגי  ולהזמין סערה... לא סערה, מבול!

אולי אם טבריה תוצף יבטלו את המרתון, ככה אוכל לצאת מהעניין בכבוד...

ובנימה קצת יותר רצינית...

אמנם מרתון הוא לא חלום או הישג ששאפתי אליו, 

בכל זאת זהו אחד האתגרים הגדולים ביותר שהצבתי לעצמי מעולם,

ואני מסיים את התקופה הזאת אדם אחר משהתחלתי אותה,

אני שמח שיהיו איתי שם חברים טובים ומשפחה שיבואו לתמוך, לעודד ולפרגן,

טיפ/בקשה- גם אם אני נראה כמו גווייה ביום רע, תגידו שאני נראה רענן כאילו יצאתי עכשיו מהמקלחת

ומכל הרצים שעברו אני נראה במצב הכי טוב...

תודה לכולם על התמיכה בדרך למרתון, 

למשפחה על הוויתורים והפרגון, המחיר ששילמתם לא מובן מאליו!

לחברים מהקבוצה על השעות הרבות ביחד, על שסבלתם את החפירות בוואטסאפ,

בלי העידוד והאמון מכם לא הייתי פה...

וכמובן לשי שהכין אותי בצורה המיטבית ותמך ברגעי המשבר (והיו)  אתה מספר 1! 


כי זר לא יבין איזו דרך עברתי כדי להגיע!

ומבחינתי כבר הגעתי, המרתון הוא רק עניין פורמלי...



בהזדמנות זו אאחל לעמי מזל טוב ליום ההולדת, אתה אחלה מקור השראה ומופת, מזל טוב עמי!

*בהצלחה לכולם ושהטוב ביותר ינצח... :-)

*תודה מיוחדת לסימה, על שעות של אושר ושל בכי משותף, נעמת לי מאוד!



יום ראשון, 8 בדצמבר 2013


יש ימים כאלה!

ואני יודע שלכולם קשה וכשיורד גשם כולם נרטבים... 

ועוד קלישאות שנכתבו על ידי מנחמים כאלה ואחרים...

ת'כלס, יש רגעים שרק אני חשוב ואף אחד מסביבי לא קיים ולא ממש אכפת לי שגם לו קשה

ושעברו עליו חיים קשים ושהוא היה מתחלף איתי בשמחה.

פשוט יש ימים שאני מרגיש שאלוהים מתכחש לי ושהיקום מנסה להקיא אותי.

וזה לא מפתיע, אני לא קל לעיכול, אני עם ראש קשה מידי, לב רך מידי, לשון חדה,

ולעיתים קרובות משאיר אחרי טעם מר של החמצה...

טאמס מישהו?

השאלה היא איך מתמודדים עם משברים כאלה, לי יש שיטה שעובדת בכל פעם כמו קסם.

 אמר לי פעם חבר שהתכונה החשובה ביותר לרץ למרחקים ארוכים היא זיכרון קצר...

להבדיל כמובן אך בדומה ללידה (כך שמעתי), 

תוך כדי מקללים את מי שהביאני עד הלום (בעיקר אני)

מבטיחים שזה לא יקרה בשנית וכשזה נגמר מתחילים לתכנן את הפעם הבאה...

ואני יודע שנכנסתי לקודש הקודשים הנשי עכשיו, 

הרי המנטרה היא שגברים לעולם לא יצליחו שני דברים.

א. לשאת כאב.  

ב. לבצע שתי פעולות בו זמנית.

אז יש לי חדשות בשבילכן, הנני כאן!

וזה לא שאני מתיימר להיות גברי מי יודע מה, אבל אני נושא כאב על בסיס יומיומי

ולא מפסיק לבכות על זה, אני חושב שהפרכתי כרגע את שתי התאוריות...

נוסיף את העובדה שכל זה קורה תוך כדי ריצה ואני בכלל מולטי טאלנט...

הבעיה העיקרית אצלי היא שכל מה שאני חושב אני כותב, איך אפשר לשכוח ככה?

אז בינתיים היאוש נעשה יותר נוח, חיים משבת לשבת, הכדור הוא עגול,

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ויפה שעה אחת קודם... 

שורה תחתונה חודש למרתון טבריה, שמישהו יזכיר לי למה נרשמתי?

רמז, לא בשביל שיהיה לי חומר לכתוב עליו!

בסדר נזכרתי, הסיבה ראויה ואני מקווה שאני אהיה ראוי לה...


*הפוסט נכתב לאחר חצי מרתון שהוא אחד ממרוצי ההכנה למרתון.

*מה שלא הורג מחשל? הלוואי!

*אני לא בוכה, נכנס לי יום ראשון לעין...






יום רביעי, 4 בדצמבר 2013


לא ממש ידעתי איך להתחיל את הפוסט הזה,

מצד אחד הוא לא אישי, מצד שני הוא מעדות אישית.

בקיצור התחלתי!

סיפרתי כבר בפוסטים קודמים על הנסיבות שהובילו אותי להצטרף ל"מועדון ריצה גליל עליון".

אבל האמת היא שיש הרבה מעבר לזה,

אני אחד האנשים הביישנים שאני מכיר, 

מן הסתם הרי אם אני ביישן ואתה ביישן איך נכיר?

והאילוצים (תירוצים כמו שעמי ואני נוהגים לכנות אותם) שדחפו אותי להצטרף לקבוצה 

הם קודם כל להכיר אנשים חדשים, להגיע נקי ללא היכרות מוקדמת 

וללא חומר רקע, דף חלק.

שישפטו אותי כמו ובזכות מי שאני, לא בתור הבן של, או חבר של, או כל הקשר אחר.

המפגש הראשון היה מביך כמובן, אני עם חולצה של "רצי רמת הגולן" הצהובה,

בטיילת שהיא מעוזם של הרצים האדומים מהגליל 

ולא מספיק שלבשתי את החולצה הלא "נכונה", המאמן מציג אותי קבל עם וקבוצה.

אני מחייך בנונשלנטיות כמו שאני לא יודע ומנסה להיראות הכי "קול"...

החשש הגדול היה איך אני, הפישר שרק עשה את צעדיו הראשונים בריצה

ארוץ כתף אל כתף עם שועלי ריצה ותיקים ומנוסים, כמו שהם נראו לי לפחות באותם ימים.

לאט לאט הבנתי ש"השד" לא נורא כל כך.

ושהרצים שנראו לי מקצוענים למכביר וגם נראו לי כל כך יותר גדולים ממני 

(או שאני נראיתי קטן בעיני)

הם למעשה חובבנים בדיוק כמוני ודי נחמדים למען האמת.

הקבוצה "עיכלה" אותי מהר יותר ממה שאני "עיכלתי" אותה.

עם הזמן (הרבה זמן) הבנתי שכל דבר כמעט שאני חווה בריצה,

קשיים פיזיים ומנטלים, פציעות, וכל הדברים הנגזרים מהם עוברים על כולם,

גם על הרץ הכי מוכשר, שרץ כבר שנים עוברים משברים,

עליות וירידות יש לכולם מסתבר, רק שכל אחד מתמודד אתם בצורה הייחודית לו.

אני למשל  מצוין עם מצבי לחץ, אני מקבל אותם כל כך יפה כך שהם מתנחלים אצלי לתקופות ארוכות,

כמו אורח שלא מבין רמזים וכשאתה אומר לו שאתה הולך לישון הוא אומר:

 "אל תדאג, אני נועל ומכבה אורות"...

בקיצור מצבי לחץ אצלי הם סיבה מצוינת להילחץ.

וכשאתה מבין שאתה לא לבד בסיטואציה זה מוריד קצת את מפלס הלחץ.

וכל דבר שעובר עליך כבר עבר ועובר גם על אחרים,

חלק מדברים על זה או מנתבים את זה למקומות חיוביים וחלק הם כמוני,

אבל אני לא דוגמה, ככה לפחות אמרו לי תמיד...

בנימה קצת יותר אישית לחבריי לקבוצה:

אנחנו ביחד ברגעים רגישים ופגיעים אחד של השני,

בדם ביזע ובדמעות פשוטו כמשמעו, בטוב ובפחות טוב.

 אני שמח בבחירה שלי להיות אתכם בסיטואציות האלה.

זאת קבוצה מיוחדת במינה וכל מי שישאל אותי יקבל המלצה חמה להצטרף!

אין שבלונה מסוימת למי מתאים, 

הקבוצה היא כור היתוך מדהים של אנשים מצבעים וגוונים שונים,

אשר להם לכאורה משותפת רק האהבה לריצה,

אבל ככל ש"מקלפים" את הקליפה מכל אחד ואחד מגלים שאנחנו מאוד דומים, 

ממש נשמות אחיות!

איך אפשר בלי קצת רגשי? אני אוהב אותכם מאוד!

אתם בשבילי משפחה שנייה.


*בהזדמנות הזאת המון מזל טוב והרבה אהבה ללירון ולמתן להולדת הבן,

שתזכו לגדלו לתורה (ריצה) לחופה ולמעשים טובים.... משהו כזה.... :-)

 והרבה אהבה מכולם!





יום שבת, 23 בנובמבר 2013

הקדמה...

הפוסט הזה מתחיל לפני מספר ימים במהלך נסיעת עבודה שגרתית,

בתור חובב מוזיקה ולא חובב אקטואליה אני מאזין לגלגלצ 

ואני מקבל ישר ללב שיר של זמר שאני ממש אוהב, אביתר בנאי,

שיר חדש "מהניילון" שנקרא "ילדים" שדקר אותי בלב!

אז לפני הכל תודה לאביתר בנאי על הwake up call!



הפוסט הזה נכתב במהלך ריצה, אחת מהארוכות המסכמות את תקופת האימונים למרתון.

מה שנותר בסיום הריצה הוא להעלות את המילים למקלדת...


ריצת בדידות ראשונה מזה תקופה, ריצת אופי מכנים את זה אצלנו...

לקחתי איתי אזניות שהמוזיקה תסיח את דעתי מהזמן שעובר לו לאטו,

ומוזיקה כמו שהיא יודעת לעשות מחברת אותי לרגש וחושפת את כל מה שקורה אצלי בפנים.

אז הנה אני רץ וכל האופי (רגש) שלי חשוף, מזל שיש תרוץ לעיניים אדומות ולחות.

זה פוסט על רגש, זה פוסט על משפחה, זה פוסט על רעות וזה פוסט על תקווה!

בתקופה הזאת של האימונים למרתון למדתי להכיר את עצמי לעצמי וגם לאחרים.

למדתי להיות אני, בלי מסיכות, בלי זיופים ובלי חנפנות, מה שיש לי להגיד אני אומר (בעיקר לטוב)

כשאני אוהב מישהו אני אומר או דואג שהוא ידע!

חבל לבזבז את החיים האלה בגלל ביישנות ונימוסים.

ואני אוהב! אני אוהב אדם באשר הוא אדם .

להגיד מילה טובה זאת לא פחיתות כבוד מבחינתי, 

להפך, אנשים אמתיים לא שומרים בבטן את שעל לבם.

מצד שני כשיש בקורת ואנחנו יהודים, בדרך כלל יש לנו בקורת, יש דרך להעביר אותה.

כשבקורת היא בונה שני הצדדים יוצאים נשכרים!

אז זאת דרכי היום,  מודעות לעצמי ובטחון עצמי הם דברים שאני עובד עליהם,

אולי זה קצת קשה להבין ולהאמין אבל את כל הדברים הטובים ועוד רבים אחרים הריצה מוציאה ממני,

אני לא יודע אם זה האנשים שאני רץ איתם, או האתגרים הלא פשוטים שאני מתמודד מולם,

אבל העובדה היא שאני (מבחינתי לפחות) בן אדם אחר היום, יותר נותן ופחות לוקח,

יותר מפרגן ופחות נפגע.  

הפידבק שאני מקבל הוא מדהים, מהחברים, מהחברים לקבוצה ומכם הקוראים של הבלוג.

אבל בתוך כל זה חסר לי משהו, בתור אחד שגדל ללא אבא (מגיל 6) 

וממה שאני כן זוכר מאבא שלי (ואני זוכר) וגם מסיפורים עליו 

תמיד שאפתי לחקות אותו בתור אבא, להיות אבא כמוהו וזה לא פשוט לחיות בצלו.

אני מרגיש שציפו ממני להיות דומה לו, במנהיגות שקטה, ביותר עשייה ופחות לדבר על עשייה,

אני מודה שבתקופה האחרונה אני מוצא שיש דמיון, קוים מקבילים אבל ממש רחוקים,

לא הייתי מי שאני בלעדיו, 

מצד שני אין ספק בכלל שהאבדן וההתמודדות היומיומית בלמה ואיך בנו אותי לאיתי שאתם מכירים היום.

הייתי רוצה שזה יתבטא בכל מהלך החיים שלי.

אימונים למרתון זה אומר שעות רבות של שהות מחוץ לבית ודווקא בשעות שזקוקים לי,


 מן הסתם זה פוגע בזמן הפרטי המשפחתי.

המפגש עם הילדים הוא רק כשהם קמים בבוקר,  עד שאני יוצא לעבודה.

ואחר הצהריים כשאני חוזר מהעבודה ועד שאני יוצא לאימון.

לפעמים אני אפילו "גונב" ריצה בשבת, שאמורה מבחינתי להיות מוקדשת למשפחה.

בזמן הזה הם לא מקבלים אותי כמו שהייתי רוצה וכמה שהם צריכים.

חסרות השעות המשפחתיות השקטות והאינטימיות. 

ועם זה אני לא יכול להשלים.

אני שואל את עצמי אם כל התהליך הזה שאני עובר שווה

 אם הילדים שלי לא נהנים ממנו (מהתהליך) וממני, ממי שאני היום!

הרי הריצה שואבת אותי אליה ותופסת את רוב הזמן הפנוי שלי וכשאני לא רץ

אז אני מדבר על ריצה או חושב על ריצה...

וזאת המטרה החדשה והאמתית שלי היום!

לתת לילדים שלי אבא, כזה שמחבק ומנשק (בלי סיבה), 

שטופח על השכם כשצריך מחמאה ושנמצא בשבילם כשהכי צריך כתף חמה.

שיודע לשאול את השאלות הנכונות ולתת את התשובות, פשוט אבא כמו שאבא צריך להיות.

וזה גם החיבור שלי לשיר מלמעלה, אני כן אבא דואג וחרד,

 אוהב ומגונן, רק שלא תמיד יודע להביע את זה מולם.

הורות זאת מתנה ומתנות צריך לנצל, הילדים גדלים כל כך מהר ואסור לפספס אותם.

היה לי דיון השבוע עם חבר יקר על למה אני רוצה לרוץ מרתון.

התשובה היא שאני לא, לא בתור מטרה לפחות, זה אף פעם לא היה חלום או שאיפה בשבילי,

 הרגשתי שלא כל כך הצלחתי להסביר את עצמי כשאמרתי שאני עושה מרתון בשביל הדרך,

בשביל המסע המדהים הזה של לקום מוקדם בבוקר  או לצאת אחרי העבודה

 ולהיות בסיטואציות קשות פיזית ומנטלית עם אנשים שאני אוהב.

 ושכיף לי להיות לצדם ולנהל אתם שיחות נפש תוך כדי...

ולא חייב להיות מרתון בסוף, כי את הדרך עשיתי וזה העיקר מבחינתי.

המרתון הוא עמוד האש ועמוד הענן בשבילי, הוא כוכב הצפון, נותן לי את הכיוון.

וגם אם בסוף זה לא יצא לפועל אני אשמח על הדרך.

ומשפט שלי שיסביר את זה הוא- המרתון הוא האמצעי, הדרך היא המטרה.

והאמצעי מקדש את המטרה במקרה הזה...

אז כן מרתון או לא מרתון אני מקווה שהילדים שלי, אשתי,

 האחיות שלי (שסבלו ממני לא מעט כשהייתי צעיר וטיפש)

אמא שלי (תודה על שלא ויתרת עלי)

והחברים שלי באשר אתם, תהיו גאים בדרך שאני עושה ותיהנו ממנה.

אני עושה את זה (את הדרך) בשבילי, אבל גם בשביל שתקבלו איתי טוב יותר.

אז לעבודה, יש לי מרתון להתאמן אליו, אחרי המרתון, רצים בכיף בזמן שנותר....



*המאמן שלי (שי) צדק, מרתון עושים באהבה!

*ויש לי אהבה והיא, רק היא תנצח!

 *מה קשור השיר מהפתיחה? מי שיקשיב יבין!









יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

עצמות כבדות, יש ביטוי יותר פולני מזה? כנראה שכן, אבל לא קשור לפה...

במבט ראשון אני נראה, איך נקרא לזה? מאותגר אנורקטית!

לא שמן לא רזה, לא מבנה של רץ זה בטוח.

בא אלי פעם איש מבוגר שהתארח אצלנו במושב ושאל אותי אם אני מתאבק, 

אמרתי לו "כשעף עלי אבק אני מתאבק",

"לא לזה התכוונתי", הוא אמר "אתה עוסק בהאבקות"?

"לא תודה" עניתי, אני עדין מדי בשביל זה,

אולי זה לא נראה ככה, אבל אני יותר טוב בליברוח מאשר בלהרביץ,

ועוד יותר משניהם אני מתמחה בהימנעות מעימותים.

ובדחיית משימות למחר או מחרתיים...

מה שאני מנסה להגיד זה שבמבט ראשון אני נראה מגושם,

במבט שני זה אפילו נראה ודאי...

ובכל זאת אני רץ ואפילו מצליח לעשות את זה בסגנון סביר למדי.

אנשים שרואים אותי מצפים שארוץ בקצב זחילה, 

בכל זאת הפיזיקה של העברת מסה וכל הבלה בלה הזה,

שיחשבו, יוצאים לאימון אלפים, מרוץ 10 ק"מ, או סתם מתגברות

ושמישהו יעצור את הקטר...

כשאני עוקף בבטחה במרוץ, אני לא מפספס את המבט המופתע בעיניים,

יש שנלחמים עד טיפת הזיעה האחרונה, לא מוכנים שרכב כבד יעקוף אותם!

חשבתי להדפיס על החולצה מאחור "מטען חורג לפניך",

אבל תיארתי לעצמי שלא כולם יבינו ויקבלו את המסר פשוטו כמשמעו...

באופן כללי בחיים ובריצה בפרט אני משתדל להנמיך צפיות,

למה אני צריך את הלחץ הזה?

באימונים הקצרים אני "נותן בראש" 

ולפי כל התאוריות הייתי אמור לשפר מבלי היכר את התוצאות בריצות הארוכות,

אבל אני דוחה את זה בינתיים, אין לי את הדחף הזה להגיע מהר,

במיוחד עם זה מסלול מעגלי או הלוך-חזור, הייתי שם ואני אחזור לשם, אין סיבה למהר...

תנו קצת להינות מהנוף ושיחשבו מה שרוצים הצופים מהצד, 

מספיק לי שאני יודע שאני רץ לאט מבחירה,

לא כל יום מוצאים פרטנרים טובים לריצה ואם כבר צריך להתפשר על קצב אז אני מעדיף 

להוריד קצב ולרוץ לאט יותר (בקצב שבו אני מסוגל לקשקש כל הדרך)

מאשר קצב שבו אני חושב על חדר מיון כל הדרך...

אחר כך אומרים לי "סתם אתה בוכה, אתה לא באמת גרוע כמו שאתה מתאר"

בכל זאת, אני מעדיף לאכזב לטובה.

עניין המשקל הוא תמיד מאתגר, בעיקר למי שמנסה לנחש כמה הוא.

עצמות כבדות כבר אמרנו? חוץ מזה שאני משתדל לאכול מזון עשיר בברזל,(בשר והרבה)

לדעתי אני כבר חלוד לגמרי מבפנים...(זה בא עם בירה)

בעייתי בעיקר בגלאי מתכות, זה וקיבת הנירוסטה ממש סימפוניה!

אני עולה על המשקל והוא כאילו אומר לי, "רד ממני, לא תוציא ממני מילה טובה!"

אני צריך להחליף למשקל כמו בקניון, כזה שעובד עם מטבעות, 

הרי אם אתה משלם לו הוא לא יעז לא לפרגן...

אז לכל אלה שרואים רק את הגב שלי, יש לי דבר אחד לאמר לכם, 


עגלגל אבל לפניכם! 


*מהר זה עניין יחסי, אני לא מתיימר להיחשב מהיר...

*כבד זה עניין יחסי, אני לא מתיימר להיחשב "גדול"...

*עגלגל זה עניין יחסי, אני לא מתיימר להיחשב סימטרי...



יום שבת, 9 בנובמבר 2013


כרגיל, אנשים מחפשים תאריך לחתונה ומוודאים שזה יצא ביום רביעי! (יום אימון)

אבל אני לא מתלונן, להפך, אני כן מתלונן!

ידעתי שאי אפשר להשאיר את החבר'ה לבד באימון, שהם יעשו שטויות...

מפה לשם אני מקבל כמו כולם הודעה על ריצת סופ"ש באגמון החולה

 ושכולם מוזמנים לארוחת בוקר אחרי הריצה, גם מי שלא רץ, פה חשדתי!

בשבילי זאת תהיה פעם ראשונה שאני רץ יותר משלושים ק"מ,

למען האמת כל ריצה מהשלב הזה היא מעבר למה שהכרתי בעבר, מה שאומר סוף שבוע לא רגוע!

אני מיסודי אדם פרנואיד, 

תמיד מרגיש שמתרחש משהו מתחת לפני השטח ומטריף אותי שאני לא שותף...

והפרנויה היא כפולה, כי אני יודע שאני פרנואיד אבל מה אם זה נכון וזאת לא פרנויה  

אלא באמת קורה משהו? חזרנו לפרנויה!

או כמו שנכתב בשיר "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך"... 

נוסיף לזה את העובדה שבשבת יש לי יומולדת וסף החשדנות שלי עולה...

בקיצור ולעניין הייתה לי תחושה שנרקמת מזימה ושאני לא חלק,

מצד שני לא רציתי לפתח ציפיות, כי איך אומרים, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה!

ואני לא אוהב להתאכזב, 

במיוחד מעצמי והייתי ממש מתאכזב מעצמי אם הייתי מצפה וכלום לא היה קורה

או שכן היה קורה כלום שזה לא יותר טוב...

וואו, אני חופר היום!  אבל בשביל זה אני פה!

אחת הבעיות הבולטות אצלי היא חוסר בטחון, בעצמי, באחרים ובכל דבר שצריך בטחון, אני בחוסר.

כך שגם כשיש לי תחושת בטן דבר ראשון שאני עושה הוא לרוץ לשירותים!

אבל וזה אבל גדול מדובר פה על "מועדון ריצה גליל עליון"!

יש על מי לסמוך ובאמת תוך כדי ריצה באגמון אני רואה המון חברים מהמועדון

 שנדיר לראות אותם ביום שישי בריצה הארוכה,

כל כמה דקות קופץ מישהו מעבר לסיבוב והמבט המחויך אומר הכל... 

ידעתי שיהיה משהו אבל לא ידעתי מה,

בסיום ה32 ק"מ המפרכים אני רואה את כל החברים הנפלאים,

 מסביב לשולחנות הפיקניק עם כל טוב, לחמים, עוגות (אשר נאפו במיוחד), סלטים ומשקאות,

עם דמעות  מזיעה שנכנסה לי בריצה לעיניים אני הולך לאוטו להחליף בגדים,

עיניים אדומות מזיעה זאת הסוואה נהדרת להתרגשות...

מקבל גם הודעות בטלפון, אחת מרגשת אותי עד מאוד! (תודה אבנר)

ובאמת מפה לשם נשלחים איחוליי "מזל טוב" באוויר ומחמאות על כך שאני נראה ממש טוב

לגילי (אם הוא היה גבוה יותר בכמה שנים)

 בסופו של דבר אני יכול להגיד לסיכום:

שאני חבר בקבוצה נפלאה, שהחברות והעזרה ההדדית בה הם מעל הכל!

ואם פעם חשבתי שלהיות אדם טוב זה לגרום לסובבים אותך להיות טובים יותר,

אז היום אני יודע שלהיות אדם טוב זה להיות מוקף באנשים טובים שמוציאים ממך את המיטב!

אני רוצה להגיד לחברי הקבוצה אין כמוכם, לא יכולתי לבקש יותר!

תודה לכל מי שבירך והגיע, למי שאפה ולמי שהשקיע.

אני אוהב את כולכם!

תודה גם לאשתי וילדיי שחגגו לי באינטימיות, אני אוהב אתכם מאוד!






יום שבת, 2 בנובמבר 2013

סובארו לאונה!

מי לא מכיר? ה-רכב של שנות השמונים תשעים, אמינות, אמינות וחיסכון בכסף, זהו נראה לי...

לא יפה, לא חזק, לא מהיר, אבל עדיין הכי הכי!

אחרי החתונה רכשנו במיטב כספנו אחד כזה, הוא היה כבר בן עשר כשאימצנו אותו,

מאולף ומחונך, לא מרעיש, לא עושה צרכים בבית אבל מתחיל לטפטף נוזלים שלא מרצונו...

אחת לשנה הייתי צריך לקחת אותו למכון הרישוי למבחן שנתי (טסט)

כמובן שעם רכב בן עשר זה מלווה בחששות וזה ברור למה,

הרי הוא כבר לא ילד וצריך לבדוק טוב טוב לפני המבחן שאין "הפתעות",

למה אני מספר את כל זה?

האמת שכמעט שכחתי, מזל שכתבתי לי תזכורת בצד, זה לא פשוט בגילי (או בכל גיל אחר)

כמו הסובארו גם אני נדרש למבחן שנתי, רק שאני לא יכול לתקן את הליקויים אם קיימים,

מפה החשש הגדול שלי לפני המבחן...

המבחן הוא כמובן "מבחן מאמץ" או "בדיקה ארגומטרית" בשפה המקצועית.

בתור ספורטאים פעילים, שעושים דבר או שניים במשך השנה אנו מחויבים ע"י הביטוח לבצע את הבדיקה.

אז אני מגיע לביצוע הבדיקה, מבצע חזרה גנרלית בשירותים (הלחץ מוציא הכול),

על מנת למנוע תקלות לא צפויות...

נרשם, וממתין...

בזמן ההמתנה שומע סיפורים על אלו שלא שרדו את הבדיקה, זה תמיד מוסיף אופטימיות...

בתור בעל לחץ דם מעל הסביר בעבר אני מגיע "רגוע" לבדיקת לחץ דם,

דווקא בסדר יצא, למרות הלחץ אני עובר בהצלחה,

ועכשיו לקטע שכל גבר שעיר כמוני מייחל לו, שלב הגילוח!

כשישה מוקדים לשש אלקטרודות של המוניטור...

נקודות גילוח אלה ילוו אותי בשבועיים (ואף יותר) הבאים, 

תחושה של התחדשות עם גדילת השער (ממש גרדת) 

האמת יותר לכיוון של גזזת, ניסיתי לאסוף את השער כדי להדביק חזרה, 

זה היה מאוחר מידי, תרמו אותו כבר לנזקקים...

התחושה היא ממש לא טבעית, בעיקר בריצות אחרי,

יש תחושה כאילו החולצה הסינטטית משהו יושבת על החזה עם פיגומים, 

אפילו הציבו שלט "סכנה כאן בונים"....

"ואם תהיו שקטים אולי תצליחו לשמוע אותם גדלים"....

לא נורא, עניין של כמה ימים וקק"ל ירתמו למבצע חידוש היערות...

משום מה זה נראה שהטכנאי שאחראי על הגילוח נהנה מזה לפחות כמו שקוסמטיקאית (או כל בחורה)

נהנית להוציא "שחורים" מהפנים, אנחנו אף פעם לא נבין את זה...

מתחבר למוניטור ומקבל הסבר על הנתונים, "כמו בן שמונה עשרה" אומר לי הרופא,

חבל שאני לא מבוגר יותר, אולי זה היה מעודד אותי...

לא שזה לא עושה לי כלום, הרי אם הייתי בודק לפני תחילת עידן הריצה שלי, 

ההליכון היה מעיף אותי לקיר ועוד אחרי שהמוניטור היה מיישר קו...

בקיצור מתחילים, הליכה....      ואז הליכה קצת יותר מהירה....

ואז הליכה קצת יותר מהירה....

ככה כארבע חמש דקות ואז עוברים לריצה, אני מתחיל לחשוש ומה אם לא אעמוד בקצב,

מי יעצור את ההליכון מלהעיף אותי על הפקידה שרשמה אותנו?

אני מזהה את הכפתור האדום, זה שיגאל אותי מיסוריי...

"שלא תעז" אומר לי הרופא, "אתה עלול להתעלף אם תעצור בפתאומיות"...

טוב בסדר, לא רציתי להגיד לרופא שהחימום שלי באימונים מהיר יותר מהקצב שאני נמצא בו עכשיו...

גם אני וגם אלה שביצעו לפני, בואו נגיד שלא טורחים לבצע עלינו בדיקת "בי אם איי" 

אנחנו נמדדים כמו שמודדים מקררים, גובה/עומק/רוחב ונפח בליטרים....

וכל צעד על ההליכון מועבר בצורה דרמטית לרצפת העץ של הקומה השנייה בה אנחנו נמצאים,

דבר שבהחלט מוסיף ביטחון שאתה נמצא בידיים טובות, 

אני רואה את הד"ר חוגר את עצמו לכיסא...

מחזיק את הידיות חזק כמו בתרגולות התהפכות בטנק, אסור לקחת סיכונים!   

מגיעים לשמונים אחוז דופק, "תוכל להחזיק ככה עוד עשרים שניות"? הרופא שואל

"גם עשרים דקות" אני אומר...

אוקי, נביא אותך ל80% ואז נעצור, דווקא כשהתחלתי להינות?

דווקא כשיש סיכוי להוציא משהו קצת אנרגיה על המסלול,

 אני הרי מפסיד בשביל זה אימון עליות ויסלחו לי כולם על כך...

זהו, נגמר!

עברתי בהצלחה, עכשיו אפשר לחזור להשמין עד הבדיקה הבאה... 

או פשוט "לתת בראש" (שקט) בטיילת!


הבהרות!

*עניין הגילוח אינו פונה לשני המינים!

*בנות, זה לא קרוב לגילוח רגליים!

*זה הרבה יותר נוראי!



יום שבת, 26 באוקטובר 2013

מאחורי כל רץ עומדת אשה מפרגנת!

(שרק מחכה לו בבית עם רשימת מטלות לאחרי הריצה...)


אין מה לעשות, יש מחיר לכל דבר!

ושלא ישמע שאני מתלונן חס וחלילה...

לא הייתי מצליח להתמיד באימונים לבד, הרי כמה יכולים לסבול אותי בבית?

גם ככה אם אני לא אצא לאימון ואשאר בבית לעזור,

הראש שלי לא יהיה בבית, אלא באימון!

זה מתחיל מדחיפה רצינית קדימה, 

"בטח שאני מסכימה, כל המשפחה תרוויח אם תפרוק תסכולים במקום אחר..."

(ותוריד איזה קילו-שניים-עשרים...)

גם הפרגון סובל מעליות וירידות, בהתחלה הפרגון מלא, אח"כ צריך לחדש חוזה,

כמו בכל חידוש חוזה יש משא ומתן, באילו ימים כן ובאילו ימים לא,

כמה פעמים בשבוע, איפה כמה ועם מי...

פתאום אני הופך להיות הגורם הבעייתי,

שבגללו לא נוסעים לטיול או למשפחה, חתונות בימי אימון מקרבה שנייה ומטה,

לא נוסעים לשבת למקומות שאין בהם פתרון לקילומטראז' של ריצת סופ"ש,

ימי הולדת בכיתה של הילדים, תורים לרופא ועוד...

בקיצור הבית מתנהל בין ימי האימון,

לאחרונה גם הדפסתי את תכנית האימונים החודשית שלי בהכנות למרתון

 ותליתי על דלת הכניסה (יציאה) של הבית, 

זה הלו"ז המשפחתי שלנו (יותר נכון, בימים הנ"ל לא לבנות על אבא!)

הילדים פתחו בראיונות למישהו שיחליף אותי ואני מפרגן להם,

אם אפשר אז שזה יהיה מישהו שיוציא את הזבל, יתלה כביסה, יוריד כביסה, יקפל כביסה,

ישטוף כלים והכי חשוב יטגן שניצלים!

בשלב הבא אני אחפש מישהו שיחליף אותי גם בעבודה, 

העבודה ממש מפריעה לשגרת האימונים... 

להיות בן זוג של רץ דורש עצבים מברזל, 

כמה אפשר לשמוע על אימון כזה או אחר, על תחרות כזאת או אחרת,

הרי אין טעם לעשות את כל המאמץ אם אין את מי לשתף...

גם על השולחן בשבת הנושא המדובר הוא כמובן ריצה,

שבת באה בדיוק בזמן מהבחינה הזאת, ממש אחרי הריצה הארוכה של יום שישי,

או אחרי המירוץ של יום שישי...

אם יש יותר מרץ אחד שיושב ליד השולחן זה כבר נהפך לדיון מקצועי.

איזה נעליים לקנות, באיזו חנות ואיפה משיגים את המחירים הטובים ביותר.

שעונים, טייצים, קצבים, מרחקים, הכל על השולחן!

עד שקם מישהו (אחותי בד"כ) ואומר "אין לכם נושאים אחרים לדבר עליהם?" (תכלס, לא!)

כבר מזמן הריצה הפכה להיות מרכז החיים שלי (שששש  "האויב" מאזין)

היה לי באחת מארוחות שבת מקרה של כמעט משבר דיפלומטי, 

כשאחד הנוכחים טען שאין לו זמן לרוץ,

אמרתי לו: "זה הכל עניין של סדרי עדיפויות, אצלי למשל קודם כל הריצה ואח"כ המשפחה..."

כמובן שזה היה בצחוק, 

כמובן שלא יכולתי לצחוק שבוע אחר כך, מכאבים בצלעות, מהמרפק שחטפתי...(ובצדק)

כמובן שהתנצלתי, כמובן שזה לא עזר, על טעויות כאלה משלמים ברגליים!

כמובן שכמו כל קבוצת אנשים שמכבדת את עצמה גם למועדון הריצה שלנו יש קבוצת וואטסאפ,

אפילו שתיים, קבוצת מידע, שתפקידה להעביר הודעות, בד"כ ע"י המאמן,

ואחת בוא נקרא לזה לענייני חולין (חפירות), שבה הכל כשר!

כמובן שמידי פעם יש טעויות בין הקבוצות ובין קבוצה זו או אחרת להודעות פרטיות,

אבל זה חלק מהמשחק...

  הווטסאפ גורם לכל העברת המידע להיות פשוטה הרבה יותר,

 בנגיעה קלה במסך כל החברים מעודכנים!

אני חייב להתוודות שאני מהפעילים בקבוצת החפירות,

 זה בשבילי מזכיר נהג עבריין שנכנס למסלול מרוצים, מה אני אמור לעשות עם החופש ביטוי הזה?

המידע הלא חשוב מתחיל לזרום...

הריצה האחרונה שרצתי, הנעליים החדשות שקניתי

 והתופעות הגסטרונומיות שנגרמות מתוספי המגנזיום וכדו'...

מבחינת הבית  אני בווטסאפ = יצאתי לריצה= אין עם מי לדבר...

כמו בפרסומות, הכל מסביב זז בהילוך אטי...

ביום חמישי הכל צריך להיעשות מתוך חשיבה על מחר, איך אני יוצא מחר לריצה ארוכה

ולא מרגישים בחסרוני.

בבית זה לעבוד בגינה, לשטוף את הבית ושכל המטלות הקשורות אלי יהיו כבר לאחר ביצוע,

שיהיה אפשר להגיד "הסתדרנו בלעדיך, לא היית צריך לחזור"...

בעבודה צריך לגרום לכל מי שעובד איתי להיות בחופש גם במסווה של:

 "אנחנו מאוד רוצים שתגיע, אבל יש לך ימי חופש וחבל שתחפש בכוח מה לעשות" 

השורה תחתונה היא שצריך למצוא את האיזון, או לגרום גם לבת הזוג ולבוס להתחיל לרוץ...



*תופס גם במקרים שהאישה רצה והגבר בטטה...

*האנשים והמקומות טושטשו ע"מ לעכב את גזר הדין!

*פה אני אמור להגיד דברי חנופה לאשתי, 

מכיוון שאני יודע שזה לא יעזור אני נועל נעלי ריצה ומתכונן לבריחה... 




יום ראשון, 20 באוקטובר 2013

אני בחור מאוד תחרותי, זאת הסיבה שאני נמנע מתחרויות!

נשמע הגיוני, לא?

אבל מה לעשות, זה חלק מהעניין בריצה המאומנת.

מניסיון, (אמנם קצר, אבל שלי) 

 כשיש לי מטרה מול העיניים כל ההתמדה שלי באימונים מקבלת צורה אחרת.

המאמן שלי אומר שככל שאשתתף ביותר אירועים כך ירד מפלס החרדה,

רק מלדבר על חרדה נהיית לי מועקה בלב ואני נזקק להחייאה (מוטיבציונית)

לטפל בחרדה באמצעות חרדה? זה חדש, כמו להכניס אדם קלסטרופוב לארון קבורה 

ולצפות שיצא עם חיוך ויבקש עוד...

מה לעשות  שחלק מהאימונים למרתון כוללים בין השאר פז"ם תחרויות?

אז נרשמתי ל4-5 מרוצים של עשרה ק"מ עד חצי מרתון,

הראשון שבהם מרוץ קרית שמונה לעשרה ק"מ!

לא משהו מרגש במיוחד ולא מרחק שאמור לאיים על הרגליים שלי,

אבל הראש, פעם למעלה ופעם למטה...

מצד אחד אני רוצה לתת את הכל ולהוציא תוצאה טובה,

מצד שני, זה קשה! ולמה להסתכן בפציעה (בעיקר באגו)

אני הרי יודע שהתמונות שלי במרוצים עם הלשון בחוץ יכולות להיכנס למצגת

של "כלבים רצים בפוזות מצחיקות"...

אם הייתה אפשרות הייתי שולח כפיל, זה לא שלא ניסיתי, 

אבל "שרק" בדיוק היה עסוק בצילומים לסרט המשך...

בסופו של דבר התייצבתי בבוקרו של יום השישי הראשון של החורף,

תוך שאני מתפלל שירד מבול ויבטלו את המירוץ...(לא קרה)

סה"כ אירוע מכובד ומרגש, בעיקר התרגשתי כשלא מצאתי שרותים ראויים באזור הכינוס!

תמיד לפני אירועים כאלה אני מתחמם בריצה לשרותים כל כמה דקות...

יוצא לחימום קצר ומרגיש שזה לא היום שלי, או שמישהו מרח לי דבק על הסוליות...

עושה הערכת מצב ומחליט לא להשתולל.

כרגיל מזניקים טיפה באיחור, 

התכנית שלי לרוץ בקצב נוח ואם נשאר מה לתת בסוף, אז לתת!

תכנונים לחוד ומציאות לחוד!

עומדים על קו הזינוק כמאה אזרחים ועוד כמה עשרות חיילי צנחנים ותלמידי תיכון,

בכל זאת מירוץ לזכרו של רס"ן אורי אזולאי ז"ל!

כולם בחולצות אפורות של המירוץ, (אנחנו כ17 חבר'ה מהמועדון בחולצות אדומות)

יוצאים לדרך, מסתכל ימינה שמאלה ואני רואה שאני בורח לחברה שחשבתי לרוץ איתה,

מצטער סימה, זה לא ילך בינינו היום, משהו דוחף אותי קדימה, התעורר יצר התחרותיות!

מפה לשם מגיע חבר שהחליט לרוץ דקה לפני ההזנקה, 

"אני איתך, תרוץ בקצב שלך ויהיה בסדר".

זהו, הלכה התכנית!

אני לא יכול לגלות חולשה עכשיו, אם הוא רץ איתי בזמן פציעה אז מי אני שאתלונן, 

חורק שיניים, קצב עולה, קצב יורד, הממוצע נשאר בהתאם לציפיות!

עוקף בדרך ומקבל מבטים המומים, "הנה שרק"...

(ככה הרגשתי בכל מקרה)

כל ק"מ שעובר אני אומר מספיק, אין לי כוח, כואבות לי הרגליים, יש לי לחץ דם, 

תירוצים, ואז אני חושב רגע, אבנר איתי פה ואם אשבר עכשיו מה יהיה בחצי מרתון,

או במרתון וכל מירוץ אחר שיבוא, זה המבחן,

 ביום כזה שמרגישים שלא הכל הולך לא להתפרק ולהביא את המקסימום.

כמובן שככל שעקפתי יותר אנשים כך התחזק אצלי הביטחון, 

לאחר מעשה אני מרוצה שהאני הישן לא השתלט עלי ולא הלכתי/עצרתי/פרשתי...

תשעה ק"מ ושלוש מאות מטר עברו בשלום יחסי ואני בקצב משביע רצון.

רק מה, מישהו החליט שיהיה נחמד לסיים את המירוץ בעלייה,

עליות אני אוהב, אבל עכשיו באים? 

כמו בתכנית, 700 מטר לסיום הלשון מתחילה לבצבץ החוצה,

מה לא נעשה כדי לעמוד בתכנית...

אם אתם קוראים את השורות האלה, כנראה ששרדתי, לא היה לי פשוט אבל זה נגמר

ובשלום!

דברים שרק בקריית שמונה יכולים לקרות:

-מסתבר שבגלל תקלה (שתוקנה מיד) הזמנים הראשוניים שפורסמו היו מינוס דקה,

התגובה שלי:  חבר'ה, אני רצתי את הדקה הזאת ואני רוצה אותה חזרה!

-זקן (לא ממש) עם קלנועית וללא צ'יפ ניסה לחצות את קו הסיום,

 אמרו לו שלא פתחו הפעם את הקטגוריה הזאת אז הוא צריך לעבור מסביב...

-חוץ ממני (כמעט) כל החברים בקבוצה עלו לפודיום, ציפיתי לפחות לאיזכור כ"אוג" שהגיע ראשון...


*תודה לאבנר על הליווי, הצלת אותי!

*תודה לכל מי שרץ מאחורי ולא עקף אותי, אני מעריך את זה מאוד!

*תודה שקראתם עד הסוף, זה לא מובן מאליו!