יום שבת, 31 באוגוסט 2013

יש מחלה מידבקת שמסתובבת בעולם.

המחלה דוגרת ורק מחכה להתפרץ!

גברים הם אוכלוסייה בסיכון גבוה, לא צריך הרבה בשביל התפרצות של המחלה,

רק טיפה גירוי, בדרך כלל מספיק ויזואלי.

למחלה קוראים "שידרוגיטיס", אין תחום כמעט שהיא פסחה עליו,

מהיכרות שלי הנפוץ ביותר הוא מקרה האופניים והריצה...

הרי תמיד אפשר למצוא מה לקנות, גם אם לא ממש מחפשים...

זה יכול להיות בגד (מנדף, קל, צמוד, רפוי, אפילו יפה) משופר ממה שיש לנו, (לא באמת) 

נעליים- רכות, קלות, תומכות, ניטרליות, מינימליסטיות, כביש, שטח, בקיצור אין סוף!

שעון, נגן מוזיקה, משקפי שמש ותמיד יהיה איזה מוצר חדש שיכנס

 ונהיה בטוחים שבלעדיו אי אפשר ואיתו הביצועים ישתפרו משמעותית...

והרי זה הכל שטויות, אין אביזר (חוקי) שיגרום לך להיות חזק יותר או מהיר יותר .

הרי שעון שמודד מרחק, הוא סה"כ מודד מרחק, 

הוא לא ירשום יותר או פחות בגלל המחיר, הצבע, או היישומים שיש בו.

המצחיק הוא שכשבן הזוג יוצא ל"סיבוב" באזור קניות מועד לפורענות,

קניון, מרכז קניות וכד' ישר אנחנו לוקים בלחץ דם גבוה...

פעם אשתי נסעה למרכז קניות, שלחתי לה הודעה בזו בלשון: 

"אני יודע שאת מודדת בגדים, אני עומד מול הארון שלך ויש לך המון מה ללבוש"...

כמובן שזה עובד גם הפוך, אף פעם אני לא אוכל להסביר את ההבדל שבין גרמין לסונטו (מותגי שעונים)

או סאקוני וברוקס (נעליים), נעלי כביש/שטח ולא חסרות דוגמאות לסיבות טיפשיות כדי לשדרג את האגו...

מתוך כך מתפתח ענף ספורט חדש, להסתיר מבן הזוג את השדרוג האחרון.

יש כאלה שמשאירים נעליים לדוגמה בעבודה או באוטו או במגירה נסתרת מתחת למיטה  , 

עד לשלב שהנעל נראית ישנה מספיק ואז מתרחשת הסיטואציה הבאה:

"נעל חדשה? לא זכור לי שראיתי אותה...

לא, מה פתאום! כבר כמה חודשים, הזיכרון שלך כבר לא מה שהיה..."

איך אומרים? בתחבולות תעשה לך מלחמה!

אצלי רכישה של אביזר או ביגוד חדש מתחילה עם מחשבות בקול,

משהו כמו, אני חייב אופניים שיכוך מלא...

 וזאת הזדמנות מצוינת כי יש מכירות סוף שנה או כסף מיותר או שקר כלשהו אחר...

אחרי שיש הבנה, הדרך לרכישה קצרה, לפעמים השיחה מתבצעת לאחר הזמנה של המוצר

 ואז צריך להיות משכנע מאוד ויצירתי.  

עוד שיטה היא להשאיר במחשב את המסך על המוצר המבוקש ולרמוז בעדינות,

"אני לא קונה, רק בודק חלופות, למה יש לדעתך אפשרות לממש את זה?"(היא יודעת שכבר החלטתי)

בימי הולדת אני מבקש לא לקנות לי מתנות, 

חבל לבזבז את ההזדמנות על דברים שאני צריך כשיש המון דברים שאני רוצה...

בסופו של דבר אני בעד פתיחות,כי הרי  בתכלס, שקר סופו להתגלות,

אז  מקסימום דוחים קצת את השידרוג,

(אני הצלחתי פעם להתאפק שבוע!)

אבל להתמכרות דרכי גמילה, למשל להחליף ענף ספורט ולהחליף התמכרות אחת באחרת...


הבהרות!

*היום אני נקי!

*כרגע יש לי כל מה שצריך רץ/רוכב...

*מחר זה כבר סיפור אחר...






יום שבת, 17 באוגוסט 2013


מחשב מסלול מחדש...

מי לא מכיר את המושג הזה, אין דבר מתסכל יותר מלקבל תגובה כזאת ממכשיר gps

ואז לקבל ממנו את צירוף המילים, אין קליטת לוויינים נסה במועד מאוחר יותר! 

כך אני מרגיש כשמשנים לי מסלול  באמצע ריצה או אחרי שכבר החלטתי על מסלול.

ואני מתחיל בראש לחשוב, רגע במסלול הזה יש עליות ובזה אין מים ובזה יש מים,

מעגלי, כביש, כל "תכונה" שיש בתוואי, משטח ריצה, או סתם בנוף עלול לערער לי את הבחירה.

בריצות שאני נפגש בסיום עם עוד אנשים,

 אני מדמיין איך מתארך לי זמן הריצה בגלל התברברות בניסיון להאריך או לקצר,

 אני מגיע למקום המפגש אחרון ופוגש שם מחצלת שעליה מונח פינג'ן קפה

 עם צלחת מעל כדי לשמור על חום המשקה ופתק "נפגש באימון ביום ראשון"...

וזה לא שאני לא בחור ספונטני, אני יכול מעכשיו לעכשיו להחליט על מסלול לעוד שבוע...

ועד אז לשנות אותו עוד אינספור פעמים מבחינת מרחק, תוואי, יבשת וכו'...

ובסוף לא לצאת מחוסר עניין לציבור. (או מוטיבציה)

כדי להוריד מעצמי את האחריות, אני "מתעלק" על החבר'ה מהקבוצה...

אז קבענו לריצת יום שישי, "דוקטור" סימה והתלתלים הנדריקסון- מצב הרוח של הקבוצה!

דורית-טריאתלטית בעבר ורצת מרתון בהווה, האידיאליסטית בקבוצה.

ונועם- ביג גאיי המוביל! מכיר כל אבן בגליל עם ידיעות של מדריך של"ח ותיק.

סימה אמרה שיש לה מסלול הררי בשבילנו, שהיא רצה עם חבר והיה ממש אחלה.

סימה כבר הפגינה את כישורי הניווט שלה בריצה שבוע קודם,

כשחיפשנו את דרכנו במטעים של קיבוץ דפנה ולכל כיוון שפנינו נתקלנו בגדרות, נחלים ותאילנדים מורעבים...

בירבור שעלה לנו "רק" בשלושה ק"מ נוספים...

 בתור צעד להבעת אמון ביטלתי את כל ההתחייבויות לאותו יום שישי, 

או כמו שאמרו כוורת "נפרדתי מהפרייבט"...

אז נתנו לסימה לבחור מסלול, כמובן שהיה צריך לגבות את ההוראות של החבר 

עם עוד זוג אוזניים אחד לפחות, (לא שלי)

 אז דורית ונועם קיבלו הוראות טלפוניות  (והכחישו כדי להלחיץ את סימה)

בדיעבד דורית סיפרה שהיא רכבה עם אופניים את המסלול בעבר (לא משהו שניתן לשכוח)

בקיצור מתחילים בעליה  הרגילה כשבשלב מסוים סימה אומרת, פה שמאלה.

מה שמאלה? יש קיר, עוד לא סיימתי לקטר ולשכנע את עצמי  שזה לא כדאי ונועם כבר בחצי גובה,

מזל שיש אישור לעבור להליכה בעליות כאלה...

אז תקפנו את העלייה בעזרת ג'ל אנרגיה ומים,

היא מצידה נשארה מאיימת ולא נכנעה.

ככה טיפסנו עוד כשלושה ק"מ, כשבדרך חי בר אמתי.

חזירים, זאבים, שפני סלע, התמזל מזלנו וראינו עגל שזה עתה נולד.

אפילו רוכב אופניים פגשנו! פעמיים! (בהחלט בע"ח נדיר)

כל הדרך אני משנן, מה שעולה חייב גם לרדת...

פתאום סימה אומרת, פה ימינה!

מזל שנועם היה באזור כדי לחזק את הקביעה ולתקן שהימינה זה כשני ק"מ במעלה השביל,

לא התרגשתי, מה זה שני ק"מ בין חברים? ועוד בעליה!

כל עליה שאנחנו עולים סימה אומרת זהו! זאת העליה האחרונה,

קשה להאמין כשרואים את העליה הבאה בהמשך השביל...

בסוף באמת ירדנו ועוד איך ירדנו!

אילו ידעתי הייתי מביא את ציוד הסנפלינג שלי (לא באמת יש לי)

הדבר היחיד שהרגיע אותי,  שידעתי שהאוכל לפריסה של אחרי נמצא אצלנו...

באמצע הירידה דורית מצאה חצב, מיד כולנו הרגשנו שנהיה נעים ושהסתיו הגיע (ממש)

ומבחינתה של דורית כל התלאות שעברנו השתלמו בזכות חצב אחד, לא התווכחתי...

כשסיימנו 17 ק"מ, (הזמן שמור במערכת) באה לקראתנו לירון בדאגה,

איפה אתם?   

"מסלול חדש, סימה הובילה"....

לא היה צורך בהסברים נוספים. 


דגשים!

*היה מסלול מדהים ומרהיב ביופיו!

*סימה, אוהבים אותך כמו שאת!

*אני מוכן תמיד ללכת אתכם לאיבוד...




יום שלישי, 13 באוגוסט 2013



אני איש של חורף,

לא סתם יש לי פרווה, חייבת להיות לזה סיבה הגיונית...

 גשם שיורד, קור מקפיא או סתם יום סגרירי הם כוס התה שלי...

כשאני צריך לצאת לרוץ בגשם אני פשוט מתלבש קצת יותר חם ויוצא.

מה זה לבוש חם? תחתון דרייפיט, טייץ ארוך, חולצת קומפרשן ארוכה צמודה,

 חולצת דרייפיט קצרה, מעיל גשם, כובע מנדף זיעה, גרביים זוג או שניים, כפפות בעת הצורך,

שכחתי משהו?  איך הולכים לשירותים עם כל זה? אין צורך, ממילא הכל רטוב כבר...

וברגע שיצאתי אין דבר שיעצור אותי.

ריצה בגשם זה אחד הדברים האהובים עלי, הניסיון לתפוס טיפות עם הפה

והמרד הזה של "אני נרטב ולא אכפת לי" (אמא)

הייתי יכול לעצור פה, אלא מה?

אנחנו חיים בישראל, רוב השנה חם פה (לפחות מבחינתי)

אם יכולתי, הייתי נכנס למערה והולך לישון עד שיחזור החורף.

עבורי הקיץ הוא סבל מתמשך, אין שעה ביום שאני לא מזיע!

מזיע יותר או פחות זאת פונקצייה של אחוזי לחות ומאמץ גופני.

אני קם בבוקר לרוץ ומבחינתי אני כבר צריך השלמת אלקתרוליטים מהלילה.

אני לובש כל הזמן חולצות דריי פיט(וכפות הרגליים באמת יבשות)

או כמו שהן נקראות בעברית "חולצות מנדפות זיעה".

וזה באמת עובד, הן מנדפות זיעה, 

בעיקר מהסביבה אליי...

מתחיל אימון וכאילו אני בכלל טריאתלת ויצאתי בדיוק ממקצה השחייה...

אבל אני בכלל לא אוהב מים, מזל שזאת רק זיעה!

בריצה ליד מקורות מים בעיקר קיימת תופעה מטרידה,

 תמיד כשאתה חושב שכבר עקפת אותה היא מפתיעה עם וולה לפנים!

 הברחשים- עיניים, פה , אוזניים, יו ניים איט!

אוזניים סבבה, קצת זמזומים וזה נגמר.

פה גם לא נורא, שומרי הכשרות יאהבו את זה פחות, אבל יכול להיות גרוע יותר (עטלפים למשל)

הצרה האמתית היא העיניים, הנבלות מזהים את האישון  ורואים מטרה לנחיתה,

וזה כמו מלכודת דבק עבורם...

בשילוב עם זיעה מלוחה שנכנסת כשדוחפים את האצבע בניסיון חילוץ של המסכן

אפשר לשוות את ההרגשה לסוג של עינוי סיני מהמשובחים ביותר.

ריצה בעיניים עצומות פותרת את הבעיה ומייצרת כמה אחרות...

ניסיתם לרוץ לתוך גדר תיל או פרה? זה ממש בולם אותכם...

אפשר לרוץ עם משקפיים, לא תמיד נוח ולא לכולם מתאים לרוץ עם משקפי שמש באמצע הלילה.

למרות שזאת יכולה להיות מחווה יפה לסטיבי וונדר...

עוד צרה בקיץ היא עניין השתייה, כמובן יש כאלה "גמלים" 

שאין להם צורך במים  בריצות של פחות משעתיים,

ממש מעצבנים, הם בדרך כלל גם רצים מהר ומעורטלים!

אצלם זאת הזיעה שמנדפת את החולצה...

אצלנו האנשים "הנורמליים" יש צורך במים והרבה!

ולא, מים בברך לא יעזרו פה...

נשיאת מים נעשית בדרכים שונות, חגורות עם בקבוקונים,

תיקי גב דוגמת "קמלבק" (דבשת גמל) 

  עם קשית שתייה וכמות מים להשקות אקליפטוס.
והשיטה הפרימיטיבית נאד מים (לא אברום)

פחות נוח, פחות אלגנטי, מאוד ווינטג'...

מתי לרוץ?

את הריצה מומלץ לתזמן לשעות היממה הרבות שבהן אין עומס חום.

מבחינתי זה אומר בנובמבר...

וקצת יותר רציני, בין שקיעה לזריחה עם שעתיים לכאן או לכאן (2 לפני שקיעה או 2 אחרי זריחה)

מעבר לזה=לא כיף!

מומלץ לסיים את הריצה במקור מים- מעיין, נחל, בריכה, מכונת כביסה!

גם מרענן, גם משחרר את השרירים וגם חוסך מקלחת!

יש סברה שאומרת שאם הצלחתם לשרוד את הריצה בחורף, הכל קטן עליכם.

אצלי זה הולך הפוך, בקיץ זה עניין של הישרדות, רק לא להתייאש.

אני גם צובר מסה כדי לאבד אותה בין השלוליות והמוטיבציה מגיעה גם מצליחת הקיץ בשלום יחסי! 

לסיכום, הקיץ מאתגר את הגוף ואת הנפש, זאת לא סיבה להפסיק לרוץ! (אני צריך לשנן את זה...)


*פוסט זה נכתב במזגן!

*עם זיעה ויתושים בעיניים...

*אל תעשו מה שאני ניסיתי, לחבר את הפוסט הזה עם פוסט הבירה,

 להוציא שמרים מהקמלבק, על גבול הבלתי אפשרי!



יום שני, 5 באוגוסט 2013




מחקרים הוכיחו שבירה אחרי אימון ריצה מקצרת את זמן ההתאוששות!

(או שפשוט משתכרים ושוכחים שרצנו)

גם ההפך הוא נכון, ריצה מקצרת את ההתאוששות אחרי שתיית בירה. (גם להקיא זאת שיטה)

בבירה מספר מרכיבים אשר דרושים על מנת להתאושש מאימון.

השמרים(מעדיף כשטרודל)

מים(בנאלי)

כשות(ממשפחת הקנביס מסתבר)

לתת(את הנשמה ואת הלב)

ביחד זאת הרמוניה! 

אין כמו בירה בשביל להעלות את המורל ואת הכרס!

רצים רבים נוהגים לסיים ריצה עם איזו בירה טובה, שהגוף סופג כאילו הייתה מים...

פה המקום לציין ששני הדברים שאני הכי אוהב לעשות הם לרוץ ולשתות.

 ואם אפשר לשלב בין השניים אז מה טוב!

אם כך מה הבעיה? למה אני כותב על זה פוסט?

כי לפעמים הגבולות והזמנים מיטשטשים.

כמו שאמר לי פעם חבר (לא חכם במיוחד)

"תזמון זה עניין של טיימינג..."

צודק, יותר נכון מזה?

ובכל זאת, הבעיה מתחילה מוקדם, כמה מוקדם?

כבר בתכנית האימונים, כמה פעמים קיבלתי תכנית ואמרתי "אין מצב שאדם פיכח כתב אותה"...

עלייה, אינטרוולים, אינטרוולים בעלייה, עלייה באינטרוולים...

ועוד כמה תרגילים שתופסים את השרירים בכוח המחשבה בלבד!

ושאני מזיע רק מלקרוא אותם בתכנית...

אז מה אני אומר?  if you can't beat them join them

מה זה אומר? אם התכנית נראית כאילו נכתבה תחת השפעת אלכוהול,

אין סיבה שאבצע אותה אחרת...

בכל יום שבו רשום לי בתכנית אימון כלשהו התעוררה שאלה,

 אם לשתות אחרי האימון, לפני האימון, גם וגם,

או ללכת חכם יותר! לשתות תוך כדי! מעולה! הכי טוב...

יש אפילו אירועי ספורט (ריצה, אופניים) שבהם תנאי התייצבות על קו הזינוק הם בין היתר גמיעת כליטר בירה...

אין ספק שזה הופך את המסלול לאתגרי ביותר, גם אם מדובר במסלול התמים ביותר...

אז ערכנו במועדון מירוץ בירה.

מה זה אומר?  מתוך התקנון!

שותים בירה (330 מ"ל עם לפחות 4.8% אלכוהול) ומבצעים חימום 8-10 דקות.

שותים בירה, מבצעים הקפה של בין 200 ל300 מטר.

שותים בירה, מבצעים הקפה של בין 200 ל300 מטר.

שותים בירה, מבצעים הקפה של בין 200 ל300 מטר.

זאת לא טעות! ארבעה בקבוקים של 330 מ"ל (סה"כ 1320 מ"ל)

מיותר לציין שההקפות שופעות במכשולים סטייל משימות במסיבת יומולדת בגן...

והפרס למנצח!
 
5 ליטר בירה!

מה רע? גם לשתות וגם לרוץ?

אין סיכוי שתסיימו את המירוץ הזה לא ב high

למירוץ כזה יש רק דרך אחת להתאמן!

לשתות בירה! והרבה!

כל כך נהניתי להתאמן למירוץ הבירה...

אפילו בעודף מוטיבציה!

המשברים באימונים היו או כשנגמר המלאי במקרר, או כשהייתי צריך להישאר מפוכח מסיבות שונות...

במירוץ בירה העיקר הוא אפילו לא ההשתתפות אלא הבירה, הרי מתי יוצא לי כבר לשתות כמות כזאת של בירה 

ולקבל על זה תמיכה מהבית ותשואות מהצופים (וגם לא להיחשב שתיין)

מירוץ הבירה זאת ההזדמנות שלנו הרצים הפחות מוכשרים להכות שוק על ירך את הרצים המחוננים 

והממושמעים, שבירה בשבילם זה כמו בשר לצמחוני!

למרות שאני מכיר גם רצים מעולים שיש להם יכולת שתייה יותר ממרשימה!   (-;

אז התחלתי לשתות לפני האימונים וגיליתי שהדבר היחיד שבעייתי (חוץ מהנסיעה לאימון)

הוא שצריך לתזמן את זמן השתייה כך שהבירה תעבור את נקודת האל חזור! 

למה אני מתכוון?

שתית שלוש שעות לפני האימון, אתה מלך!

שתית שעתיים לפני האימון, במקרה הטוב אתה מסטול,

 במקרה הרע אתה משאיר את ארוחת הצהרים על המסלול!

מניסיון שלי בכל מקרה, 

שתייה כשלוש שעות לפני האימון משפרת את הביצועים בצורה משמעותית (לא מדעי)

אז אם אתם רואים אותי עם בירה ביד, אני כנראה או לפני או אחרי ריצה! 

ועוד דבר, בקשה שלי, שתו בחכמה! 


גילוי נאות: 

*פוסט זה נכתב תחת השפעת אלכוהול...

*אין לייחס לכתוב המלצה מקצועית אלא רק חברית!

*המחקרים המובאים לעיל בוצעו על ידי ואין להם אסמכתה אקדמית (למרות שבלימודים גם שתיתי לא מעט)

                                          לחיים!







יום חמישי, 1 באוגוסט 2013


כמה כיף לרוץ, האוויר הפתוח, תחושת החופש, לנקות את הראש, לברוח מהמטלות בבית(שששש)

עד שיום בהיר אחד בלי שתשים לב, היא מתגנבת בלי הזמנה ובלי הודעה מוקדמת!

ומתי? מתי שהכי לא נוח, לפני תחרות, או כשאתה בכושר הכי טוב שלך.

על מה מדובר? פציעה כמובן!

זה מתחיל בכאב קטן ולא משמעותי ולאט לאט מתפתח למטרד רציני.

אז התחלתי בלשים קרח, לא סתם קרח, שקית של "סנפרוסט"

מסתבר שזה הכי טוב, יושבת טוב על הרגל ובעלת שטח פנים גדול,

 טוב זה תלוי שקית של מה!

כרובית למשל היא כמו לשכב על שונית אלמוגים ולצפות שיהיה לה מגע של ענני מרשמלו...

האהובה עלי היא האפונה, קבוע במקפיא יש לי שקית של אפונה קפואה,

המקרר יהיה ריק, לא יהיה מה לאכול, 

הילדים יתחילו לנגוס במשקופים אבל באפונה של אבא לא נוגעים!

בקיצור, אחרי כל ריצה אני מבשל אפונה על הרגל וזה לא עוזר.

מה עושים? המאמן  ( שי ) אומר שאין ברירה (אני ישר חושב על כריתה)

צריך לפנות למקצוען! 

רופא? הרי הוא כבר שלח אותי למנוחה של ארבעה חודשים מחשש לשבר הליכה...

שי אומר לי שיש ספורטתרפיסט טוב שהוא מכיר וגם בו הוא טיפל, ת'ם ברק !

כמו ש שי מספר, "ת'ם לחץ חזק, אני צעקתי חזק אבל זה מה שעשה את העבודה!"

ספורטתרפיסט? ספורט הבנתי, מה קשור ההמשך?

לא תנסה לא תדע! צודק, נותן לי את המספר של ת'ם  יאללה לטלפון קובע פגישה ליום שישי!

יש לי פרפרים ברגל בינתיים מההתרגשות, אף פעם לא הייתי בעיסוי,

אני מכין את עצמי לספא, עם חלוקים, כפכפים וקטורת...

מגיע למקום, מתקשר, "בכיכר ימינה, אחרי 100 מטר, ליד בית האבות יש מקלט, אני פה".

אוקי, זה מתחיל להישמע קינקי, מזכיר לי בדמיון מרתף עינויים של האינקוויזיציה...

נכנס ומתיישב, ממלא שאלון על גיל משקל גובה ובעל חיים מועדף (לא חתול!)

ולעבודה!

באמצע החדר ניצבת מיטת טיפולים, תשכב על המיטה!

נשכב על המיטה, על הגב לא על הבטן! מתהפך על הגב, 

הבחור משמן את הידיים ומתחיל ללחוץ, אני מתחיל להזיע, 

תופס את המיטה בקצוות ומתפלל!

כואב לך? אני מהנהן, לא נעים לי להגיד שאם אני פותח עכשיו את הפה אני מתחיל לייבב בבכי,

אחרי כמה סטים של לחיצות מגיעה הדיאגנוזה, יש לך דלקת בשוק!

ניתן לך קצת חשמל, אח"כ דיקור, ואז קצת לחיצות, אני מרגיש כמו סטייק שצריך לרכך לפני שמניחים על המנגל,

אני כמעט אומר לת'ם שישים לפחות שמן זית לתיבול במקום השמן עיסוי שיש לו על הידיים.

החשמל עובר בשלום, כמעט, עם שתי שיניים שבורות! מסתבר שלחצתי את הלסת כל כך חזק שאם הלשון 

הייתה בטעות מציצה מבין השיניים, הייתי יכול לגעת עם הלשון במרפק, ואז לרוץ לתפור אותה...

אז את החשמל עברנו, עכשיו לדיקור, ת'ם מראה לי את המחט, זה כבר נראה טוב...

נהיה לי קר, ההזעה מתגברת, אני על סף איבוד הכרה....

ואז מגיעה הדקירה! הדקירה לא כואבת, באמת שלא.

אלא מה, צריך לחפש את הנקודה הדלקתית, אז חופרים!

מכירים את זה שהמרפק פוגש פינה של שולחן? ככה זה מרגיש!

עצבים (תרתי משמע)!

אז גם את הדקירות עברנו, בקושי, אבל זה לא נגמר.

עכשיו לעיסוי,אני עוצם עיניים ומפנטז על קוקטייל טרופי...

לחיצה ראשונה, בול! אני קופץ, אתה בטוח שזה לא שבר?

כן, בטוח, ת'ם עונה לי תוך כדי לחיצות.

 אני מתפתל...

 ועכשיו אני שואל? הייתי בטוח שהוא שובר לי את הרגל...

אני נושך את השפתיים וממלמל, "זה לא כתוב לי בתכנית האימונים"!!

עם כמות הזיעה שניגרה ממני שם נראיתי כמו אחרי עשרים ק"מ ריצה.

ואז אחרי שעה של עיסוי מפנק זה נגמר, תשים הרבה קרח ותבצע תרגילי חיזוק!

ותחזור בשבוע הבא!

כן בטח אני אומר לעצמי, הרי זה מקום שאני אתגעגע אליו...

כמובן שחזרתי!

אחרי כמה פגישות כבר הייתי מאולף, מגיע אומר שלום, נשכב על המיטה ומבקש את החשמל.

כל דבר טוב סופו להסתיים, הרי אני לא אשאר פצוע לנצח...

תודה לת'ם על ההחזרה לכשירות ויאללה לפציעה הבאה...

תהיו בריאים, 

                   איתי!