יום שבת, 23 בנובמבר 2013

הקדמה...

הפוסט הזה מתחיל לפני מספר ימים במהלך נסיעת עבודה שגרתית,

בתור חובב מוזיקה ולא חובב אקטואליה אני מאזין לגלגלצ 

ואני מקבל ישר ללב שיר של זמר שאני ממש אוהב, אביתר בנאי,

שיר חדש "מהניילון" שנקרא "ילדים" שדקר אותי בלב!

אז לפני הכל תודה לאביתר בנאי על הwake up call!



הפוסט הזה נכתב במהלך ריצה, אחת מהארוכות המסכמות את תקופת האימונים למרתון.

מה שנותר בסיום הריצה הוא להעלות את המילים למקלדת...


ריצת בדידות ראשונה מזה תקופה, ריצת אופי מכנים את זה אצלנו...

לקחתי איתי אזניות שהמוזיקה תסיח את דעתי מהזמן שעובר לו לאטו,

ומוזיקה כמו שהיא יודעת לעשות מחברת אותי לרגש וחושפת את כל מה שקורה אצלי בפנים.

אז הנה אני רץ וכל האופי (רגש) שלי חשוף, מזל שיש תרוץ לעיניים אדומות ולחות.

זה פוסט על רגש, זה פוסט על משפחה, זה פוסט על רעות וזה פוסט על תקווה!

בתקופה הזאת של האימונים למרתון למדתי להכיר את עצמי לעצמי וגם לאחרים.

למדתי להיות אני, בלי מסיכות, בלי זיופים ובלי חנפנות, מה שיש לי להגיד אני אומר (בעיקר לטוב)

כשאני אוהב מישהו אני אומר או דואג שהוא ידע!

חבל לבזבז את החיים האלה בגלל ביישנות ונימוסים.

ואני אוהב! אני אוהב אדם באשר הוא אדם .

להגיד מילה טובה זאת לא פחיתות כבוד מבחינתי, 

להפך, אנשים אמתיים לא שומרים בבטן את שעל לבם.

מצד שני כשיש בקורת ואנחנו יהודים, בדרך כלל יש לנו בקורת, יש דרך להעביר אותה.

כשבקורת היא בונה שני הצדדים יוצאים נשכרים!

אז זאת דרכי היום,  מודעות לעצמי ובטחון עצמי הם דברים שאני עובד עליהם,

אולי זה קצת קשה להבין ולהאמין אבל את כל הדברים הטובים ועוד רבים אחרים הריצה מוציאה ממני,

אני לא יודע אם זה האנשים שאני רץ איתם, או האתגרים הלא פשוטים שאני מתמודד מולם,

אבל העובדה היא שאני (מבחינתי לפחות) בן אדם אחר היום, יותר נותן ופחות לוקח,

יותר מפרגן ופחות נפגע.  

הפידבק שאני מקבל הוא מדהים, מהחברים, מהחברים לקבוצה ומכם הקוראים של הבלוג.

אבל בתוך כל זה חסר לי משהו, בתור אחד שגדל ללא אבא (מגיל 6) 

וממה שאני כן זוכר מאבא שלי (ואני זוכר) וגם מסיפורים עליו 

תמיד שאפתי לחקות אותו בתור אבא, להיות אבא כמוהו וזה לא פשוט לחיות בצלו.

אני מרגיש שציפו ממני להיות דומה לו, במנהיגות שקטה, ביותר עשייה ופחות לדבר על עשייה,

אני מודה שבתקופה האחרונה אני מוצא שיש דמיון, קוים מקבילים אבל ממש רחוקים,

לא הייתי מי שאני בלעדיו, 

מצד שני אין ספק בכלל שהאבדן וההתמודדות היומיומית בלמה ואיך בנו אותי לאיתי שאתם מכירים היום.

הייתי רוצה שזה יתבטא בכל מהלך החיים שלי.

אימונים למרתון זה אומר שעות רבות של שהות מחוץ לבית ודווקא בשעות שזקוקים לי,


 מן הסתם זה פוגע בזמן הפרטי המשפחתי.

המפגש עם הילדים הוא רק כשהם קמים בבוקר,  עד שאני יוצא לעבודה.

ואחר הצהריים כשאני חוזר מהעבודה ועד שאני יוצא לאימון.

לפעמים אני אפילו "גונב" ריצה בשבת, שאמורה מבחינתי להיות מוקדשת למשפחה.

בזמן הזה הם לא מקבלים אותי כמו שהייתי רוצה וכמה שהם צריכים.

חסרות השעות המשפחתיות השקטות והאינטימיות. 

ועם זה אני לא יכול להשלים.

אני שואל את עצמי אם כל התהליך הזה שאני עובר שווה

 אם הילדים שלי לא נהנים ממנו (מהתהליך) וממני, ממי שאני היום!

הרי הריצה שואבת אותי אליה ותופסת את רוב הזמן הפנוי שלי וכשאני לא רץ

אז אני מדבר על ריצה או חושב על ריצה...

וזאת המטרה החדשה והאמתית שלי היום!

לתת לילדים שלי אבא, כזה שמחבק ומנשק (בלי סיבה), 

שטופח על השכם כשצריך מחמאה ושנמצא בשבילם כשהכי צריך כתף חמה.

שיודע לשאול את השאלות הנכונות ולתת את התשובות, פשוט אבא כמו שאבא צריך להיות.

וזה גם החיבור שלי לשיר מלמעלה, אני כן אבא דואג וחרד,

 אוהב ומגונן, רק שלא תמיד יודע להביע את זה מולם.

הורות זאת מתנה ומתנות צריך לנצל, הילדים גדלים כל כך מהר ואסור לפספס אותם.

היה לי דיון השבוע עם חבר יקר על למה אני רוצה לרוץ מרתון.

התשובה היא שאני לא, לא בתור מטרה לפחות, זה אף פעם לא היה חלום או שאיפה בשבילי,

 הרגשתי שלא כל כך הצלחתי להסביר את עצמי כשאמרתי שאני עושה מרתון בשביל הדרך,

בשביל המסע המדהים הזה של לקום מוקדם בבוקר  או לצאת אחרי העבודה

 ולהיות בסיטואציות קשות פיזית ומנטלית עם אנשים שאני אוהב.

 ושכיף לי להיות לצדם ולנהל אתם שיחות נפש תוך כדי...

ולא חייב להיות מרתון בסוף, כי את הדרך עשיתי וזה העיקר מבחינתי.

המרתון הוא עמוד האש ועמוד הענן בשבילי, הוא כוכב הצפון, נותן לי את הכיוון.

וגם אם בסוף זה לא יצא לפועל אני אשמח על הדרך.

ומשפט שלי שיסביר את זה הוא- המרתון הוא האמצעי, הדרך היא המטרה.

והאמצעי מקדש את המטרה במקרה הזה...

אז כן מרתון או לא מרתון אני מקווה שהילדים שלי, אשתי,

 האחיות שלי (שסבלו ממני לא מעט כשהייתי צעיר וטיפש)

אמא שלי (תודה על שלא ויתרת עלי)

והחברים שלי באשר אתם, תהיו גאים בדרך שאני עושה ותיהנו ממנה.

אני עושה את זה (את הדרך) בשבילי, אבל גם בשביל שתקבלו איתי טוב יותר.

אז לעבודה, יש לי מרתון להתאמן אליו, אחרי המרתון, רצים בכיף בזמן שנותר....



*המאמן שלי (שי) צדק, מרתון עושים באהבה!

*ויש לי אהבה והיא, רק היא תנצח!

 *מה קשור השיר מהפתיחה? מי שיקשיב יבין!









יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

עצמות כבדות, יש ביטוי יותר פולני מזה? כנראה שכן, אבל לא קשור לפה...

במבט ראשון אני נראה, איך נקרא לזה? מאותגר אנורקטית!

לא שמן לא רזה, לא מבנה של רץ זה בטוח.

בא אלי פעם איש מבוגר שהתארח אצלנו במושב ושאל אותי אם אני מתאבק, 

אמרתי לו "כשעף עלי אבק אני מתאבק",

"לא לזה התכוונתי", הוא אמר "אתה עוסק בהאבקות"?

"לא תודה" עניתי, אני עדין מדי בשביל זה,

אולי זה לא נראה ככה, אבל אני יותר טוב בליברוח מאשר בלהרביץ,

ועוד יותר משניהם אני מתמחה בהימנעות מעימותים.

ובדחיית משימות למחר או מחרתיים...

מה שאני מנסה להגיד זה שבמבט ראשון אני נראה מגושם,

במבט שני זה אפילו נראה ודאי...

ובכל זאת אני רץ ואפילו מצליח לעשות את זה בסגנון סביר למדי.

אנשים שרואים אותי מצפים שארוץ בקצב זחילה, 

בכל זאת הפיזיקה של העברת מסה וכל הבלה בלה הזה,

שיחשבו, יוצאים לאימון אלפים, מרוץ 10 ק"מ, או סתם מתגברות

ושמישהו יעצור את הקטר...

כשאני עוקף בבטחה במרוץ, אני לא מפספס את המבט המופתע בעיניים,

יש שנלחמים עד טיפת הזיעה האחרונה, לא מוכנים שרכב כבד יעקוף אותם!

חשבתי להדפיס על החולצה מאחור "מטען חורג לפניך",

אבל תיארתי לעצמי שלא כולם יבינו ויקבלו את המסר פשוטו כמשמעו...

באופן כללי בחיים ובריצה בפרט אני משתדל להנמיך צפיות,

למה אני צריך את הלחץ הזה?

באימונים הקצרים אני "נותן בראש" 

ולפי כל התאוריות הייתי אמור לשפר מבלי היכר את התוצאות בריצות הארוכות,

אבל אני דוחה את זה בינתיים, אין לי את הדחף הזה להגיע מהר,

במיוחד עם זה מסלול מעגלי או הלוך-חזור, הייתי שם ואני אחזור לשם, אין סיבה למהר...

תנו קצת להינות מהנוף ושיחשבו מה שרוצים הצופים מהצד, 

מספיק לי שאני יודע שאני רץ לאט מבחירה,

לא כל יום מוצאים פרטנרים טובים לריצה ואם כבר צריך להתפשר על קצב אז אני מעדיף 

להוריד קצב ולרוץ לאט יותר (בקצב שבו אני מסוגל לקשקש כל הדרך)

מאשר קצב שבו אני חושב על חדר מיון כל הדרך...

אחר כך אומרים לי "סתם אתה בוכה, אתה לא באמת גרוע כמו שאתה מתאר"

בכל זאת, אני מעדיף לאכזב לטובה.

עניין המשקל הוא תמיד מאתגר, בעיקר למי שמנסה לנחש כמה הוא.

עצמות כבדות כבר אמרנו? חוץ מזה שאני משתדל לאכול מזון עשיר בברזל,(בשר והרבה)

לדעתי אני כבר חלוד לגמרי מבפנים...(זה בא עם בירה)

בעייתי בעיקר בגלאי מתכות, זה וקיבת הנירוסטה ממש סימפוניה!

אני עולה על המשקל והוא כאילו אומר לי, "רד ממני, לא תוציא ממני מילה טובה!"

אני צריך להחליף למשקל כמו בקניון, כזה שעובד עם מטבעות, 

הרי אם אתה משלם לו הוא לא יעז לא לפרגן...

אז לכל אלה שרואים רק את הגב שלי, יש לי דבר אחד לאמר לכם, 


עגלגל אבל לפניכם! 


*מהר זה עניין יחסי, אני לא מתיימר להיחשב מהיר...

*כבד זה עניין יחסי, אני לא מתיימר להיחשב "גדול"...

*עגלגל זה עניין יחסי, אני לא מתיימר להיחשב סימטרי...



יום שבת, 9 בנובמבר 2013


כרגיל, אנשים מחפשים תאריך לחתונה ומוודאים שזה יצא ביום רביעי! (יום אימון)

אבל אני לא מתלונן, להפך, אני כן מתלונן!

ידעתי שאי אפשר להשאיר את החבר'ה לבד באימון, שהם יעשו שטויות...

מפה לשם אני מקבל כמו כולם הודעה על ריצת סופ"ש באגמון החולה

 ושכולם מוזמנים לארוחת בוקר אחרי הריצה, גם מי שלא רץ, פה חשדתי!

בשבילי זאת תהיה פעם ראשונה שאני רץ יותר משלושים ק"מ,

למען האמת כל ריצה מהשלב הזה היא מעבר למה שהכרתי בעבר, מה שאומר סוף שבוע לא רגוע!

אני מיסודי אדם פרנואיד, 

תמיד מרגיש שמתרחש משהו מתחת לפני השטח ומטריף אותי שאני לא שותף...

והפרנויה היא כפולה, כי אני יודע שאני פרנואיד אבל מה אם זה נכון וזאת לא פרנויה  

אלא באמת קורה משהו? חזרנו לפרנויה!

או כמו שנכתב בשיר "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך"... 

נוסיף לזה את העובדה שבשבת יש לי יומולדת וסף החשדנות שלי עולה...

בקיצור ולעניין הייתה לי תחושה שנרקמת מזימה ושאני לא חלק,

מצד שני לא רציתי לפתח ציפיות, כי איך אומרים, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה!

ואני לא אוהב להתאכזב, 

במיוחד מעצמי והייתי ממש מתאכזב מעצמי אם הייתי מצפה וכלום לא היה קורה

או שכן היה קורה כלום שזה לא יותר טוב...

וואו, אני חופר היום!  אבל בשביל זה אני פה!

אחת הבעיות הבולטות אצלי היא חוסר בטחון, בעצמי, באחרים ובכל דבר שצריך בטחון, אני בחוסר.

כך שגם כשיש לי תחושת בטן דבר ראשון שאני עושה הוא לרוץ לשירותים!

אבל וזה אבל גדול מדובר פה על "מועדון ריצה גליל עליון"!

יש על מי לסמוך ובאמת תוך כדי ריצה באגמון אני רואה המון חברים מהמועדון

 שנדיר לראות אותם ביום שישי בריצה הארוכה,

כל כמה דקות קופץ מישהו מעבר לסיבוב והמבט המחויך אומר הכל... 

ידעתי שיהיה משהו אבל לא ידעתי מה,

בסיום ה32 ק"מ המפרכים אני רואה את כל החברים הנפלאים,

 מסביב לשולחנות הפיקניק עם כל טוב, לחמים, עוגות (אשר נאפו במיוחד), סלטים ומשקאות,

עם דמעות  מזיעה שנכנסה לי בריצה לעיניים אני הולך לאוטו להחליף בגדים,

עיניים אדומות מזיעה זאת הסוואה נהדרת להתרגשות...

מקבל גם הודעות בטלפון, אחת מרגשת אותי עד מאוד! (תודה אבנר)

ובאמת מפה לשם נשלחים איחוליי "מזל טוב" באוויר ומחמאות על כך שאני נראה ממש טוב

לגילי (אם הוא היה גבוה יותר בכמה שנים)

 בסופו של דבר אני יכול להגיד לסיכום:

שאני חבר בקבוצה נפלאה, שהחברות והעזרה ההדדית בה הם מעל הכל!

ואם פעם חשבתי שלהיות אדם טוב זה לגרום לסובבים אותך להיות טובים יותר,

אז היום אני יודע שלהיות אדם טוב זה להיות מוקף באנשים טובים שמוציאים ממך את המיטב!

אני רוצה להגיד לחברי הקבוצה אין כמוכם, לא יכולתי לבקש יותר!

תודה לכל מי שבירך והגיע, למי שאפה ולמי שהשקיע.

אני אוהב את כולכם!

תודה גם לאשתי וילדיי שחגגו לי באינטימיות, אני אוהב אתכם מאוד!






יום שבת, 2 בנובמבר 2013

סובארו לאונה!

מי לא מכיר? ה-רכב של שנות השמונים תשעים, אמינות, אמינות וחיסכון בכסף, זהו נראה לי...

לא יפה, לא חזק, לא מהיר, אבל עדיין הכי הכי!

אחרי החתונה רכשנו במיטב כספנו אחד כזה, הוא היה כבר בן עשר כשאימצנו אותו,

מאולף ומחונך, לא מרעיש, לא עושה צרכים בבית אבל מתחיל לטפטף נוזלים שלא מרצונו...

אחת לשנה הייתי צריך לקחת אותו למכון הרישוי למבחן שנתי (טסט)

כמובן שעם רכב בן עשר זה מלווה בחששות וזה ברור למה,

הרי הוא כבר לא ילד וצריך לבדוק טוב טוב לפני המבחן שאין "הפתעות",

למה אני מספר את כל זה?

האמת שכמעט שכחתי, מזל שכתבתי לי תזכורת בצד, זה לא פשוט בגילי (או בכל גיל אחר)

כמו הסובארו גם אני נדרש למבחן שנתי, רק שאני לא יכול לתקן את הליקויים אם קיימים,

מפה החשש הגדול שלי לפני המבחן...

המבחן הוא כמובן "מבחן מאמץ" או "בדיקה ארגומטרית" בשפה המקצועית.

בתור ספורטאים פעילים, שעושים דבר או שניים במשך השנה אנו מחויבים ע"י הביטוח לבצע את הבדיקה.

אז אני מגיע לביצוע הבדיקה, מבצע חזרה גנרלית בשירותים (הלחץ מוציא הכול),

על מנת למנוע תקלות לא צפויות...

נרשם, וממתין...

בזמן ההמתנה שומע סיפורים על אלו שלא שרדו את הבדיקה, זה תמיד מוסיף אופטימיות...

בתור בעל לחץ דם מעל הסביר בעבר אני מגיע "רגוע" לבדיקת לחץ דם,

דווקא בסדר יצא, למרות הלחץ אני עובר בהצלחה,

ועכשיו לקטע שכל גבר שעיר כמוני מייחל לו, שלב הגילוח!

כשישה מוקדים לשש אלקטרודות של המוניטור...

נקודות גילוח אלה ילוו אותי בשבועיים (ואף יותר) הבאים, 

תחושה של התחדשות עם גדילת השער (ממש גרדת) 

האמת יותר לכיוון של גזזת, ניסיתי לאסוף את השער כדי להדביק חזרה, 

זה היה מאוחר מידי, תרמו אותו כבר לנזקקים...

התחושה היא ממש לא טבעית, בעיקר בריצות אחרי,

יש תחושה כאילו החולצה הסינטטית משהו יושבת על החזה עם פיגומים, 

אפילו הציבו שלט "סכנה כאן בונים"....

"ואם תהיו שקטים אולי תצליחו לשמוע אותם גדלים"....

לא נורא, עניין של כמה ימים וקק"ל ירתמו למבצע חידוש היערות...

משום מה זה נראה שהטכנאי שאחראי על הגילוח נהנה מזה לפחות כמו שקוסמטיקאית (או כל בחורה)

נהנית להוציא "שחורים" מהפנים, אנחנו אף פעם לא נבין את זה...

מתחבר למוניטור ומקבל הסבר על הנתונים, "כמו בן שמונה עשרה" אומר לי הרופא,

חבל שאני לא מבוגר יותר, אולי זה היה מעודד אותי...

לא שזה לא עושה לי כלום, הרי אם הייתי בודק לפני תחילת עידן הריצה שלי, 

ההליכון היה מעיף אותי לקיר ועוד אחרי שהמוניטור היה מיישר קו...

בקיצור מתחילים, הליכה....      ואז הליכה קצת יותר מהירה....

ואז הליכה קצת יותר מהירה....

ככה כארבע חמש דקות ואז עוברים לריצה, אני מתחיל לחשוש ומה אם לא אעמוד בקצב,

מי יעצור את ההליכון מלהעיף אותי על הפקידה שרשמה אותנו?

אני מזהה את הכפתור האדום, זה שיגאל אותי מיסוריי...

"שלא תעז" אומר לי הרופא, "אתה עלול להתעלף אם תעצור בפתאומיות"...

טוב בסדר, לא רציתי להגיד לרופא שהחימום שלי באימונים מהיר יותר מהקצב שאני נמצא בו עכשיו...

גם אני וגם אלה שביצעו לפני, בואו נגיד שלא טורחים לבצע עלינו בדיקת "בי אם איי" 

אנחנו נמדדים כמו שמודדים מקררים, גובה/עומק/רוחב ונפח בליטרים....

וכל צעד על ההליכון מועבר בצורה דרמטית לרצפת העץ של הקומה השנייה בה אנחנו נמצאים,

דבר שבהחלט מוסיף ביטחון שאתה נמצא בידיים טובות, 

אני רואה את הד"ר חוגר את עצמו לכיסא...

מחזיק את הידיות חזק כמו בתרגולות התהפכות בטנק, אסור לקחת סיכונים!   

מגיעים לשמונים אחוז דופק, "תוכל להחזיק ככה עוד עשרים שניות"? הרופא שואל

"גם עשרים דקות" אני אומר...

אוקי, נביא אותך ל80% ואז נעצור, דווקא כשהתחלתי להינות?

דווקא כשיש סיכוי להוציא משהו קצת אנרגיה על המסלול,

 אני הרי מפסיד בשביל זה אימון עליות ויסלחו לי כולם על כך...

זהו, נגמר!

עברתי בהצלחה, עכשיו אפשר לחזור להשמין עד הבדיקה הבאה... 

או פשוט "לתת בראש" (שקט) בטיילת!


הבהרות!

*עניין הגילוח אינו פונה לשני המינים!

*בנות, זה לא קרוב לגילוח רגליים!

*זה הרבה יותר נוראי!