יום חמישי, 13 בפברואר 2014

החמישה עשר בפברואר אלפיים ושלוש י"ג באדר א' תשנ"ג היה היום המשמעותי ביותר בחיי!

ובו בלי ספק השתנו חיי מהקצה לקצה.

זהו היום שבו הפכתי לאבא!

הכל קרה לי בגיל מאוד צעיר, התחלתי לצאת עם דקלה כשהייתי בן שבע עשרה.

בימים שעוד הייתי חטוב ויפה והשער היה במידה הנכונה ובמקומות המקובלים.

לצאת זאת מילה גדולה, אחרי הכל מדובר ברמת הגולן.

לאן אפשר כבר לצאת?  ורישיון נהיגה אפילו לא היה לי...

דקלה  הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים באותה תקופה (צמצמתי את הפער מאז)

למען האמת תמיד נראיתי מבוגר לגילי, בבר המצווה למשל אנשים שאלו מתי אני מתגייס...

כך שאני לא מאשים אותה, בניגוד למה שקורה ב2014 אני מאמין לה על שהיא חשבה שאני לא קטין... 

 התחתנו כשהייתי בן עשרים ואחת והפכתי לאבא בגיל עשרים ושלוש, מדהים לא?

ואם נוסיף את העובדה שנולדו לנו תאומים?

עד היום זה נשמע לי הזוי, בראש אני עוד תקוע איפה שהוא בשנות העשרה שלי. 

 וזה נדמה  שתמיד אשאר ילד שתקוע בגוף הזה.

אז גילינו שדקלה בהריון, לא הפתעה גדולה רק שכל ההיריון הזה היה חוויה מטלטלת.

 היה לנו ברור מההתחלה שהסיכוי שלנו לתאומים הוא מעל הממוצע.

לאמא שלי יש אחות תאומה ולדקלה יש אח תאום כך שעם כל התאוריות של מדלג דור או לא,

מהאבא או מהאמא הכל נלקח בחשבון...

 וזאת הייתה אכזבה כשבבדיקת האולטראסאונד הראשונית נראה עובר אחד בלבד.

אני הרי לא יודע לעשות את הדברים בדרך הרגילה, המסורתית, הכל אצלי זה ללכת נגד הזרם.

כשכולם היו באים לפעולה בתנועה עם מכנס כחול וחולצה לבנה אני הייתי בא צבעוני,

כשכולם גידלו שיער אני רצתי לעשות קרחת וכשכולם היו עם פנים חלקות אז אני גידלתי זקן, 

טוב, כמה ילדים מתגלחים בגיל עשר?

בקיצור הריון של עובר בודד זה לחלשים...

(למרות שזה אחד הדברים שאמרתי לחברה שבאה לבקר אצלנו בבית אחרי הלידה,

כשאני מסיים מקלחת של תינוק אחד ומתחיל שנייה אני אומר לה:

"המלצה אחת אם את שואלת אותי, אחד אחד"!  )

הגיע השבוע ה-15 של ההיריון ואיתו בדיקה  ראשונה במכון אולטראסאונד,

מההתרגשות הגענו שעתיים לפני הזמן והתייבשנו בתור, הוזמנו אחרונים.

במחשבה לאחור ההמתנה השתלמה...

לאחר שהמכון התרוקן אנחנו נכנסים, הטכנאית מחפשת דופק, זה לוקח כמה שניות ואז היא שואלת:

"אתם יודעים שיש לכם שניים"?

פה נגמר פרק בחיים והתחיל חדש, זה משהו שאי אפשר לתאר במילים.

 לא יצא לי לזכות בלוטו אבל אני מאמין שההרגשה היא דומה.

כבר לא שינה יותר מידי מה היא אומרת, אנחנו מבחינתנו שמענו את מה שרצינו.

סיימנו את הבדיקה ויצאנו לאוטו ואז הכל יצא החוצה, פתאום נפל לנו האסימון והתחלנו לקלוט.

כל אחד הגיב בדרכו, דקלה חצי דרך הביתה בכתה ובחצי השני צחקה ואני נהגתי...

ואז הולכים לספר פה, לספר שם וההיריון מתקדם ואנחנו קוראים ספרים (כן כן, גם אני...) 

עושים קורס הכנה ללידה וממתינים בחוסר סבלנות לתאריך המיועד.

ההיריון עבר על דקלה בטוב יחסית, מבחינתה היא הייתה מושכת עוד,

 במיוחד כשאני מבצע את רוב המשימות בבית... 

השבוע השלושים ושלושה, דקלה עוד פעילה והולכת לעזור במרפאת כלבים לווטרינרית בניתוח,

יום שישי, דקלה חוזרת הביתה קצת לפני כניסת שבת,

אני הולך לבית כנסת וכשאני חוזר דקלה אומרת לי שהתחילה "נזילה"

בהתחלה אני לא מבין על מה מדובר, האמת שגם דקלה לא ממש או שלא רצינו להבין.

מתלבטים אם צריך לעשות עם זה משהו, בכל זאת יש לנו עוד זמן...

הלכנו לאכול ארוחת ערב אצל אחותי ומתקפלים משם בזריזות כי רצינו להפתיע ולא לספר.

אחרי שיחה עם מוקד של קופ"ח בערב נוסעים לחדר לידה, מכינים אותנו לזה שכל התהליך

יכול לקחת גם שבועות של אשפוז במחלקת יולדות, אני חושב לעצמי איזה יופי, קצת שקט בבית לפני הלידה...

אומרים לנו שבבוקר נעלה למחלקה ובינתיים שננסה לישון, ברור שהצלחנו...

אחרי כשלוש שעות של המתנה התחילו צירים.

ובתוך עוד כשלוש שעות הגיחו לנו שתי מתנות, בת ובן בהפרש של שש דקות 

ביום שבת בשש בבוקר.

הם נולדו במשקל מפחיד של 1.690 ו 1.720, להחזיק אותם בידיים היה דומה לשקית חלב,

כל כך רך וקל משקל שמפחיד לגעת וזה נראה כמו נס הבריאה בכל רגע נתון.

שם למדתי לראשונה להתחבר לרגש טהור ולאהבה שלא תלויה בדבר בצורה הכי אמתית.  

אני מרגיש שהייתי אבא פג, אין משהו שמכין אותך באמת לדבר כזה ובגיל כזה צעיר, בכלל זה 

בא בהפתעה וגודל האחריות הוא בלתי נתפס.

עד היום אני רואה את שני הילדים האלה שעוברים אותי בגובה עוד מעט

 ולא מאמין שהם נושאים את הגנים שלי.

נא להירגע! אי אפשר לטעות לגבי ההורים שלהם, דקלה קוראת לנרי ולאביב בן הזקונים שלנו "מיני מי"

כנראה שגם האופי שלי עבר במטען הגנטי.

 אנחנו כבר משגעים אחד את השני בתשובות מתחכמות מבית מדרשי...

זהו, היום הבת זיו והבן נרי חוגגים יום הולדת אחת עשרה ואני יודע לברך עליהם יום יום!

יש מתנות שאין להן מחיר ואתם מתנה כזאת, אני מאחל לכם כל טוב, המון הצלחה בכל אשר תפנו ובכלל.

                                                          המון המון אהבה!

*זאת הגרסה שלי לאירועים.

*יהיה מעניין לקרוא את הגרסה של דקלה...

*יהיה עוד יותר מעניין לקרוא את הגרסה של זיו ונרי...






  


יום חמישי, 6 בפברואר 2014

זה הפוסט ה-28 שאני כותב ודבר כזה עוד לא קרה לי,

יש לי רעיון מאוד ברור בראש ואני יודע איך אמור להיות סדר הדברים ואיך עובר המסר,

אבל לא מצליח להעלות את הרעיון לכתב.

המחשבה תמיד היתה שם אבל התבהרה אצלי באופן ברור יותר בזמן שרצתי את הריצה הארוכה הראשונה

אחרי המרתון וליוויתי חברה שהתחילה להתאמן לעוד מרתון כשהמרתון הקודם עוד יושב על הרגליים....

זה לא קל לשכנע את הגוף להמשיך, במיוחד כשהוא כואב וסובל ולכן עידוד מחבר בהחלט מוסיף למורל.

ומניסיוני הדל בריצה למדתי את חשיבותה של נוכחות  מלווה, 

לפעמים זה כל כך חזק ממש להיות או לחדול,  זה משמעותי בייחוד בריצות ארוכות, 

בריצות ההכנה למרתון שבהן גומעים מרחקים שבהן באה לידי ביטוי "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים",

במרתון עצמו ובריצות למרחקים בינוניים כשסתם אין חשק לקום בבוקר אבל אין מצב להבריז לפרטנר...

כמו שכבר כתבתי בפוסטים קודמים, בקבוצה שלנו נהוג ללוות במרתון את הרצים בעשרת הק"מ

האחרונים שהם למעשה מהותה של ריצת המרתון, 

שמעתי פתגם שאמר רץ מרתון ותיק, "30 ק"מ כל אחד יכול לרוץ, אלה ה10 האחרונים שנחשבים..."

חוויתי זאת על בשרי במרתון טבריה ולא רק אני,

כל מי שזכה לליוויי ציין שזה היה ההבדל בין צל"ש לטר"ש.

כשנמצאים בתחתית הדבר היחיד שעובר בראש הוא יאוש ואיך להפסיק את הסבל הזה ובהקדם!

וזה לא עניין של כושר גופני, גם... 

כושר גופני גבוה בהחלט עוזר אבל הרגליים הם בסופו של דבר כלי עזר של הראש

ואם הראש מוותר אפשר ללכת הביתה, נגמר הסיפור.

מצד שני אם הראש נחוש קו הסיום יגיע, יכול להיות שזה יהיה על ארבע אבל הוא יגיע!

 זה לא מחייב ריצת מרתון  או ריצת נפח בכלל כדי להבין את עוצמת הליווי,

גם אימון שגרתי של אמצע  שבוע מקבל ערך מוסף או ערך בכלל כאשר היא בחברותא.

אימון עליות, אינטרוולים (הפוגות) או סתם ריצת טמפו (קצב) קל יותר לבצע כאשר יש שותפים לצרה...

ללוות זה לא כמו לרוץ יחד, בליווי המשימה היא להביא את מקבל הליווי לנקודת הסיום בהצלחה מקסימלית

ואם אפשר ליהנות בדרך אז בכלל טוב...

זה לא תמיד פשוט, צריך להפגין חוסן ולהיות "פוקר פייס" גם כשקשה,

הרי לא נרצה להיות נטל ולהלחיץ עוד יותר את מי שבאנו ללוות,

 שזה כמו הגברים שמתעלפים בחדר לידה וגונבים את הפוקוס מהיולדת...

להיות בצד המלווה זאת חוויה מעצימה ומשאירה תחושה נהדרת של ביחד,

להיות בצד שמקבל ליווי זה פשוט מרגש.

קשה לתאר את התחושה במילים, שמישהו נמצא למענך רק כדי שאתה תשלים את המשימה

שהצבת לעצמך ובסופה אתה תקבל את הקרדיט על הביצוע וכל זה מתוך חברות ורעות ומתוך

הכרת הסיטואציה והכרת הקשיים הפיזיים והמנטליים הכרוכים בדרך.

מנקודה אישית אני התרגשתי עד דמעות לראות את המלוות שלי במרתון,

 שמבחירה נתנו מעצמן וחיכו לי ברבע האחרון של המרתון

 על מנת לשפר לי את החוויה ולהגדיל את הסיכויים שלי לסיים

 וכל זה מתוך אהבה והערכה אלי, אני רוצה להאמין...

זה לא עניין יומיומי לקבל תמיכה ואהבה בצורה כזאת טוטאלית ובלתי מתפשרת

אפשר לברך "שלא נזדקק" 
למרות שהיה ממש כיף לסיים מרתון עם ליווי מחבק ואוהב כמו שקיבלתי!

* כשאין לך אמונה בעצמך תאמין באחרים שאומרים לך שאתה מסוגל!

*הפחד משתק? תשתיק אותו חזרה...

*עוד משפט חזק    2<1+1  שווה מחשבה...