Follow by Email

יום שני, 23 בספטמבר 2013


לא הייתי מתחלף עם שעון מעורר של רץ במשבר!

(השעון) אתה בא בדיוק בשעה שנקבעה,  חורף, קיץ, אמצע שבוע, סוף שבוע 24/7

ומה החצוף עושה? מעיף אותך בהינף כאפה, 

מה קרה? אם אתה לא מתכוון לקום לפחות תודיע מראש...

או במקרה גרוע יותר הוא אומר לך, אני עדיין לא מוכן לקום,

 תבוא עוד 10,15,20 דקות ועוד קורא לך "נודניק", אתה אמרת לי לחזור...

בשעה מוקדמת כשעוד חושך בחוץ השעון מצלצל...

(אני)

מה עכשיו, אין מצב! רק נרדמתי, מסתכל על הטלפון, הוא מסתכל עלי עם סימן שאלה...

שני לחצנים, שתי אופציות, שתי דרכים...

נודניק או עצירה? קמים או נשארים? רצים או מוותרים?

מסתכל שוב על הטלפון, מצטער לא הפעם!

צליל של אכזבה נשמע כשאני מכבה את ההשכמה...

אני מנסה לשכנע את עצמי שאני אצא לרוץ אחרי העבודה (אני מתחייב!)

ככה עובר לו  היום ואני בכל הזמן הזה חושב לעצמי שאין סיכוי שאני לא רץ אחר הצהריים,

ככל שמתקדמות השעות הפקפוק מחלחל ומתחיל לנגוס בביטחון העצמי.

אני עייף, כואב לי הראש, אין לי זמן ועוד תירוצים עלובים שכאלה...

השמש כבר שוקעת ואני מבטיח לעצמי, מחר אין מצב שאני לא קם...

אז חשבתי עם המאמן מה עושים, 

"תעשה מה שמגניב לך לעשות, משהו כיף, מה שאתה אוהב"...

עולה לי בראש רק לשתות בירה ולאכול סטייקים...

"בריצה אידיוט"... אההה אוקי, "תרוץ עם מי שכיף לך לרוץ איתו"

האמת יש לי חיבור טוב עם נשים... (גרתי עם אמא ושתי אחיות ואפילו כלבה)

ואני אוהב גם לרוץ איתן  וזה הדדי הן אוהבות אותי משום מה חזרה.

וזה ברור לי למה, הרי מה יש לא לאהוב אצלי?

אתם לא חייבים לענות, זאת שאלה רטורית.

בקיצור אני בחור נסבל, והבנות הסכימו שאצטרף אליהן לריצות,

אז הכנתי את עצמי לאווירה, טוב לא ממש...

נשארתי כמו שאני, נסבל...

האמת שממש כיף לרוץ בחברת בנות, 

שופטות אותך אחרת מאשר גברים, 

תשאל גבר על גבר אחר ותקבל תשובה בערך כזאת, תותח, כלי, נשמה, גבר!

אצל נשים אתה נשפט כמו שנשים שופטות בחורה, רגיש, יפה, נשמה, חמוד!

נשים מרגישות בבית בכל מקום, אומרות שלום לכל עובר אורח, "אתן מכירות אותו"? אני שואל...

בדרך כלל התשובה שלילית, "אז למה אתן אומרות שלום"?


(אני מעדיף לשמור את מעט האוויר שיש לי בשביל לנשום) 

"מה זאת אומרת? זה מרגיש נהדר להגיד שלום וחוץ מזה תחייך ויחייכו אליך חזרה!"

ובראש עובר לי ציטוט של ביבי "החלק הראשון של המשפט לא נכון והשני לא יקרה" (מבחינתי לפחות)

עכשיו ברצינות , נשים יודעות להגיד את המילים הנכונות שאנחנו הגברים לא אומרים,

 מהפחד להישמע לא מספיק גבריים...

לא מפחדות לחשוף רגשות ולהגיד את הדברים הבנאליים, אלה שנכנסים ללב,

 "כמה התרגשתי ממש עד דמעות, איך יפה לך, כמה מתאים לך הצבע"...

מצד שני גם ביקורת יש, "יותר יפה לך אדום, רזה, קירח (רחוק מכאן)"...

אחת הסיבות האמתיות שאני רץ עם הבנות, אני לא צריך לירוק על הרצפה,

לספר בדיחות גסות ולרוץ מאוד מהר כדי להוכיח שאני גבר...(יש להן מכונת אמת ביולוגית)

אני חושב שזה שאני גבר מורגש באופן מידי, לא במקרה יש לי הכי הרבה שיער על הגוף, 

הכי מעט שיער על הראש ועוד לפחות יתרון בולט אחד...(מאוד מורגש עם טייץ)

נושאי השיחה מאוד מגוונים, רק על זה אפשר לרשום פוסט!

נכון שתמיד יעלו נושאים שעוסקים בוויתורים של הגוף על מוצקים ונוזלים,

קצת ריצה וקצת רכילות, הרי זאת לא באמת רכילות, זאת ביקורת בונה (כדאי למבוקר לבנות ממד)

אבל הכול ברגישות יחסית, הרי כמה אפשר לשחק את המשחק של אנחנו לא מפל***ת....

אני עושה את עצמי ספק לא שומע ספק לא מקשיב כשהשיחות מעמיקות,

מחזור, משקל, חזיות ועוד ממתנות האל שהשתיקה יפה להם.

זבוב על הקיר היה מת להיות פה במקומי, 

 במיוחד כשצריך לחוות דעה על ביגוד, רזיתי, השמנתי ושילוב צבעים,

בבית לא הייתי מסתבך, אבל במקרה הזה אני רק יועץ ולא צריך לשאת בתוצאות...

זה גורם לי פתאום להרגיש שימושי ויעיל,

שימוש נוסף הוא בתור חוסם רוח, עם הרוחב שלי אני יכול למשוך אחרי להקת שקנאים...

וגם בתור מבריח בעלי חיים, חזירים למשל חושבים שיש כבר אחד שתפס את הטריטוריה,

אז הם מוותרים ועוברים לשטח מחייה הבא...

על השאלה מה נשים רוצות עוד לא הצלחתי לענות,

(חוץ מלרוץ איתי כמובן)

המסקנה שהגעתי אליה בינתיים היא, תלוי בסיטואציה!

לפעמים שלוק מים ומנת ג'ל הם כל מה שצריך,

למרות שיש פער בין צורך לרצון, אבל אני מתעלם מהפינות הקטנות, שיתמודדו עם מה שיש...

אבל יש דברים שאסור להסתבך בהם, הביטוח שלי לא מכסה פגיעות מסוג זה...

יש שאלות שצריך להתחמק מהן בעדינות בטענה "אני גבר, מה אני מבין בזה"?

בכל מקרה אם שואלים, אני רץ עם בנות רק בגלל שיש מי שמקשיב לחפירות שלי

ועדיין אני מרגיש סופר קול!


למען הסר ספק!

*מבוסס על סיפור אמתי, כל השאר מבוסס על דמיוני...

*אני  באמת לא יודע מה נשים רוצות, חושבות, מתכוונות...

*אני בטוח במיניות שלי! 

*אני לא בוכה! נכנס לי רגשי לעין... (מזל שאני עם מסקרה עמידה במים)


 


יום שבת, 14 בספטמבר 2013

כשהתחלתי לרוץ לפני כשנה וחצי  לא עניינו אותי מרחקים, קצב, תחרויות וכו'

עם הזמן למדתי להכיר מושגים כמו ריצות נפח (ארוכות), הררי, עליות ותחרויות מטרה למיניהן.

תחרויות לא היו ועדיין לא בראש סדר העדיפויות שלי,

במקום הראשון מבחינתי היו ויהיו התמדה והנאה.

אם לא נהנים כל זה לא שווה, הרי אנחנו לא עובדים בלרוץ...

וכבר מההתחלה ידעתי שאם אלמד ליהנות מהריצה השמים הם הגבול!

עם הזמן התקדמתי בנפחים, הצטרפתי לקבוצה ואפילו השתתפתי בתחרויות,

בכל מירוץ שהשתתפתי בו, על קו הזינוק, בעודי רועד מהתרגשות

ומשתדל לשמור על פאסון, אני שואל את עצמי, למה אני עושה את זה?

מה נותן לי כל הלחץ הזה?

מי שמכיר אותי יודע שכשאני מתרגש אני מסוגל לא לישון שבוע,

זה הכל בראש אומרים לי, אני יודע, הראש הוא הבעייתי אצלי!

עבר עוד קיץ והגיעה עונת המירוצים ואיתה ההתלבטות, 

כן או לא להירשם ולאיזה מירוץ?

הספקתי להירשם ולבטל שני מירוצים.

הלחץ הכריע אותי, לא תפקדתי, לא בריצה וגם לא בשאר התחומים (בית, עבודה)

ואז אחרי שנרגעתי קצת התקבלה החלטה משותפת עם המאמן,

 אני הולך כמו שנה שעברה, מירוצי עשרה ק"מ וחצאי מרתון!

מרתון כרגע הוא נחלתם של המשוגעים באמת.

הקיץ מתקרב לסיומו וחזרנו לאימונים סדירים, אימוני עליות, מהירות ונפח,

הטמפרטורות ירדו והמרחקים גדלו, 

חזרתי ליהנות מהריצה כריצה,

הפעולה המוזרה הזאת של להגיע מנקודה א' לב' בדרך הארוכה ביותר בגבולות התכנית,

עדיף בקצב שעולה על קצב הליכה...

באחד הימים אני מקבל אימייל מהמאמן, המיועד לחברי המועדון המתאמנים למרתון טבריה

שיתקיים בינואר 2014, האמת התרגשתי, אוירה של מרתון באוויר (ולא אני צריך לרוץ אותו)

שמרתי את ההתרגשות לעצמי והמשכתי בשלי...

עברו הימים והיא הגיעה, הריצה הגורלית!

יש ריצות כאלה שהכול מתחבר, הכול מרגיש נכון!

הרגליים, הראש, החברה הטובה, אפילו השרב שהגיע והבריח את הלחות...

ריצת 22 ק"מ הפכה ל 25 ושלא יגמר לעולם!

פשוט כיף, וכל הזמן זורקים לי "אם אתה כבר מגדיל מרחקים לא תרוץ מרתון"?

וכל כך הייתי עסוק בלהרצות למה אני לא ארוץ מרתון בשנים הקרובות

 (הכל תירוצים שאולי מופנים כלפיי)

שלא ראיתי את זה בא...

ואז זה הכה בי, אני נהנה מהריצה, מהמרחק, מהסבל שלא הגיע!

אז למה בעצם אני לא לוקח את זה צעד אחד קדימה?

פחד? ממי, ממה? 

הרי יש לי מאמן שמאמין בי וייתן את מה שהוא יכול כדי שאמצה את הפוטנציאל שאולי קיים בי...

אבל איך אוכל לעשות את זה?

 לאכזב את עצמי? הרי התחייבתי לעצמי שאני לא רץ עם העדר, שאני עומד בפיתוי!

ובכל זאת, מהדהד לי בראש, מרתון! מרתון! מרתון!

כבר אמרתי שהראש שלי הוא הבעייתי? 

ומה אומר הלב? טוב הלב לא אומר, הוא ספק צועק ספק זועק, מ ר ת ו ן ! ! !

אני מרגיש את זה בעצמות, בגרון, מן התרגשות כמו של אהבת נעורים שמתפספסת.

אסור לי לפספס, לא הפעם! (אפילו חלמתי על זה בלילה)

 אני ארוץ מרתון!  אני ארוץ מרתון! הראש אומר ולא מאמין...

הכל מוכן, אני מוכן להתחיל במסכת העינויים הכרוכה בכך,,,

 טבריה, הנה אני בא!

המשך יבוא...

(אני מקווה)

כמה הבהרות...

*אין זאת התחייבות לביצוע המשימה אלא כמיהה...

*הנהלת הבלוג רשאית לבטל את המבצע בכל עת...

*תודה לכל מי שתמך, תומך ויתמוך בדרכי החדשה, אני מעריך את זה מאוד!



יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

פוסט זיכרון אישי!  (לא על ריצה) מוקדש לזכרו של אבא שלי, יהי זכרו ברוך!


היום לפני 28 שנים קרה לנו במשפחה אסון, אבא שלי יצחק (צ'וגו) נהרג בתאונת עבודה.

כבר חודש שאני חושב מה לכתוב ונראה היה שזה אבוד ואין לי על מה,

הרי כבר 28 שנים לא השתנה כלום בסטטוס שלו, האמנם?

האם יכול להיות שאדם הולך לעולמו וכל מה שהוא עשה נעצר?

 האם יכול להיות שהכל היה עכשווי ושהעתיד לא היה בתכניות?

ברור לי שלא, "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"?

זה שעד גיל 32 הספיק להקים ישוב משגשג עד היום,

לסייע וליזום הקמת מפעלים ותאגידים שהיום מובילים בארץ וידועים גם בעולם,

תוך כדי החזקת משפחה למופת, 

זוגיות שאפשר רק לקנא בה ולהיות אבא שאני מנסה לחקות ולעולם לא אצליח!

כשיושבים וחושבים על זה בשנית אנחנו זה הוא והוא זה אנחנו.

משהו בנו מת איתו באותו יום ומשהו ממנו חי איתנו עד היום!

אנחנו זה מפעל חייו ואם כך, כל עוד אנחנו ממשיכים גם הוא וזיכרו ממשיכים!

לסטטוס אבא הוא הוסיף סבא,

זה דבר שאי אפשר לקחת לא ממנו ולא מאיתנו.

אומרים לי תמיד שאני מזכיר אותו, במראה ובאופי.

על זה אני אומר הלוואי, זאת המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל!

הלוואי שעד סוף ימי אספיק לעשות את מה שעשית ב32 השנים הקצרות של חייך!

תודה לך אבא, מתגעגע אליך!




יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

הכל התחיל מרגשות אשם!

איך אומרים הבן אדם מתכנן תכניות ובסוף האישה מחליטה! 

לדקלה אשתי היה לא נעים להבריז מחתונה שנקבעה ליום רביעי.

אני לא איש של חתונות בלשון המעטה, ושל ריקוד בחתונות בפרט

קצב ותנועה אצלי מאוד מפותחים, רק לחוד.

חיבור ביניהם עלול להוביל לפציעות קשות ואף לאבדות בנפש...

חוץ מזה ביקשתי וחזרתי ובקשתי, לא לקבוע חתונות ביום של אימון!

התאוריה שלי היא כזאת, אם אני כבר מפסיד אימון ואנחנו לוקחים בייבי סיטר,

 אז לפחות שנעשה משהו בשביל שנינו.

זה צריך להיות אירוע באמת מיוחד כדי שנצא ועוד על חשבון אימון, יש פה עניין בפיקוח נפש! 

כנראה שלא הייתי משכנע מספיק, אז הודעתי לשי (המאמן) שאני לא מגיע לאימון,

שי בתגובה: אין בעיה, אתה רוצה תכנית חלופית?

(תכנית חלופית אני מקבל כשאני מפספס אימון והיא בדרך כלל פשוטה לביצוע, האמנם?)

כעבור חצי שעה אני מקבל עדכון תכנית במייל וחומצת חלב מציפה את עיניי...

איזה אושר! אימון עליות, ככה אני אוהב, כמו האספרסו שלי, קצר, חזק ומר!

אימון עליות זה בתמצית, לרכז את כל הסבל שקיים לאימון אחד!

גם עליות, גם לרוץ חזק וגם התמודדות בראש לטפס שוב ושוב, הרי כבר הייתי למעלה ואין שם כלום...

ולמה טוב כרגע אימון עליות? זה לא שאני מתאמן לאיזה מרוץ אתגרי הררי מטורף.

אני יודע שזה אימון חשוב בשביל אממממ  לא זוכר....

אבל המאמן אמר, אז אני לא שואל שאלות...

אז קמתי בבוקר מוקדם, אחרי שבערב לפני "רקדתי" על החתונה (אלכוהול חופשי, לא ננצל?)

בשעה חמש, אחרי חצי שעה בשירותים ושתי דקות להתלבש יוצא לאימון,

חימום קצר אני עדיין אופטימי (אולי אני אגלה שביטלו את כל העליות ברמת הגולן)

 ומגיע לתחתית העלייה...

אני מכניס אתכם לרגע לראש שלי...

מבט מלמטה על העלייה, אין סיכוי! שש פעמים לעלות את הדבר הזה?

מסתכל ימינה ושמאלה, למה אני עושה את זה? אם אף אחד לא רואה, האם באמת עשיתי את זה?

מסתכל על העלייה, מסתכלת עלי חזרה, רואה את דמותו של שי מדברת אלי מתוך האספלט, ממש כמו מופסה 

אל סימבה במלך האריות, אומר לי להאמין, אני מאמין!

בקיצור, התחלנו!

פעם ראשונה: (לא נורא) כמה עוד יש לי? חמש פעמים נוספות? יהיה בסדר...

פעם שנייה: (סיוט) עוד לא עשיתי חצי, לא נראה לי שזה יקרה, יש לי עוד ארבע...

פעם שלישית: (גיהנום) זהו מהעלייה הבאה סופרים אחורה!

פעם רביעית: (מישהו ראה את הריאות שלי) יאללה אחרי העלייה הבאה יש רק עוד אחת...

פעם חמישית: (אין לי רגלים)  עוד אחת וזהו...

פעם שישית: (דווקא לא נורא) יכולתי לעלות עוד איזה שתיים לפינלה...

איכשהו תמיד אפשר לעלות עוד פעם אחת לפחות...

החלק הכי קשה הוא לא העלייה, אלא רגע לפני, 

לעשות את הצעד הראשון לתוך העלייה, ברגע שהתחלת לטפס, אין ספק שאתה מסיים אותה...

יש עניין נוסף, אבל שיישאר בינינו, בשלב מסוים אני מתחיל לדבר אל עצמי, אל הרגליים, אל הריאות,

כמו שמדברים אל כלב, רגלי, אלי, לך תביא, אל תרייר לי על הנעליים, בקיצור הזיות...  

תכלס, אני אוהב את האימון הזה , נותן לי הרגשה שאני חי (כשאתה חי אפשר להרוג אותך)

דרך נפלאה לפתוח יום, לדעת שהתמודדת עם אתגר לא פשוט.

מגיע לעבודה ערני, חיוני וחצי מת, מה לא הייתי נותן בשביל לחזור עכשיו למיטה...

מצד שני יכול להיות גרוע יותר, יש מישהו שמתעורר עכשיו ומגלה שאתמול בלילה הוא התחייב למישהי "עד 

שהמוות יפריד"... ושואל את עצמו מה שמו לו במשקה...

שיהיה לו בהצלחה! 



ברכות ובקשות!

*מזל טוב לזוג הצעיר...

*אני באמת נהנה מהעליות.

*(שי) אין צורך לתת לי אימון עליות כל שבוע...

*(שי) אין צורך להעניש את כל הקבוצה בגלל שאני נהנה מעליות...