Follow by Email

יום שני, 20 בינואר 2014

פוסט מרתון סינדרום קוראים לזה (אני חושב)

רק לפני שבוע הייתי על פסגת ההישגים שלי בריצה והיום אני כמו לומד ללכת מחדש,

הכל במתינות ובהדרגתיות, לראות שהכול במקום ולא נגרם נזק בלתי הפיך,

פיזית ומנטלית...

מהצד הפיזי הכל יחזור למקומו בשלום, גם ככה אין לי אליפות עולם לקחת בזמן הקרוב אז אני רגוע...

מהצד המנטלי זה כבר סיפור אחר, זה ברור לי שלא הולך להיות פשוט, ההתמודדות הכי קשה כרגע היא עם 

השגרה, הישורת הארוכה הזאת שלא רואים בה את האופק, למרות שכבר מצאתי לי

מטרות חדשות, עדיין הן לא בליגה של מרתון וצריך למצוא כוחות כדי לצאת בבוקר מוקדם מהמיטה,

או לוותר על יציאה עם חברים או סתם על אחה"צ של רגליים למעלה לטובת טיפוס על איזה ג'אבל

עם עלייה מרובת קוצים בה...

צריך למצוא דרך לשבור את השגרה וזה מביא אותי ל"תכנית החלוקה"...(דמיינו שיש קשר בין הפסקאות)

זה מחזיר אותי אחורה לתחילת הדרך, כשרק עשיתי צעדים ראשונים בריצה והייתי מאוד ספקן 

לגבי יכולת ההתמדה שלי בתכנית אימונים צפופה, כבר אז היו שדיברו איתי על חצי מרתון או מרתון,

אני ידעתי שאם אני ארים את הראש ואסתכל יותר מידי רחוק אני עלול למעוד על אבנים קטנות בדרך,

קודם צריך ללמוד ללכת לפני שמתחילים לרוץ, לדבר על מרחקים ארוכים לפני שאני יודע שיש בי

תשוקה במרחקים הקצרים יהיה כמו לרצות לטפס על הרים מבלי לטפל בפחד הגבהים,

הבנתי שעלי להתמקד במטרות לטווח קצר ולימדו אותי איך להפחית את הפחד מהנפח וזה הולך ככה:

כמו בצבא, מחלקים הכל לשלוש או כל חלוקה אחרת, העיקר לחלק... 

זה מתחיל בתכנית האימונים והחלוקה היא פשוטה, חודש, שבוע, יום.

אבל זה לא נגמר שם, כל אימון אני מחלק לשלוש, התחלה אמצע ומתי יגמר הסיוט הזה...

ככה אין צורך להתעסק עם מה הולך לבוא, אלא רק עם מה אני עושה עכשיו!?

בריצות ארוכות ללא החלוקה הזאת  הכל נראה הרבה יותר קשה,

אם בריצה של 10, 15, 20 ויותר ק"מ אני אחשוב כל הזמן עברתי ככה ונשאר לי עוד ככה

הזמן לא יעבור וכל משברון הופך לשבר וזה מצב לא רצוי,

אז גם פה התחלתי לחלק, שני ק"מ ראשונים חימום, מגששים איך אני מרגיש היום ומה אני מוכן לתת 

מעצמי כדי לבצע את האימון על הצד הטוב ביותר, יש מצב גם שהתשובה תהיה שאני לא מוכן 

לבצע כלום היום ואז אם אני ממשיך ומסיים את הריצה, הניצחון הפנימי הוא כל כך מתוק,

זאת תחושה שקשה להעביר וקשה להזדהות איתה כי זה בינך לבין עצמך.

אחרי החימום עוברים לשלב "השיוט", לכל אחד יש קצב שבו הוא מרגיש נוח, בבית ובו

הוא מסוגל להתמיד לאורך זמן.

השלב האחרון הוא שלב שבו "הסוסים מריחים את האורווה", זהו שלב שכבר נמאס מהקצב המונוטוני

ואתה יודע בפנים שעכשיו אתה יכול לתת הכל ולסיים כמו אלוף עם הידיים מונפות, 

קצת מביך כשאתה מניף ידיים ואתה מבין שאתה לא לבד...

בכל מקרה זאת ההזדמנות "לתת בראש" (למי שנשאר עוד מה לתת),

 זאת תחושה עילאית לסיים ריצה ארוכה

בהרגשה שניצחת את הקצב, הפתעת את השעון שלא ציפה לסיומת כזאת (ככה שמעתי)

כשמחלקים זה כמו המבורגר, הרבה יותר קל להכניס לפה המבורגר מחולק,

לא כל שכן ללעוס...

התחושה אחרי, תמיד תהיה למה הייתי צריך את זה (גם בריצה וגם בהמבורגר)

אבל חיים פעם אחת וזהו חלון ההזדמנויות שלנו להנאות החיים, כל אחד עם מה שעושה לו טוב!


*המבורגר דרך אגב ויסלחו לי הצמחונים, זה החלק הרביעי של הריצה...

*אין על המבורגר אחרי 20 ק"מ ריצה!

*חוץ מבירה!

*והמבורגר ובירה יחד (הנאות החיים או לא?)



יום שני, 13 בינואר 2014






איך מתחילים פוסט כזה, אין לי מושג!

הכל עוד מבעבע בפנים, בליל עצום של רגשות, טובים כמובן.

הרי בסופו של דבר הייתה לי משימה ועמדתי בה ובדרך גם היו כמה רגעים ששווים דמעה או שתיים...

כינוס:

מגיעים לטבריה מוקדם בבוקר, הכבישים כבר חסומים ורמזורים, תמרורים וכיוונים הם בגדר המלצה בלבד.

אווירת חג במלוא מובן המילה!

מסתובבים קצת בדוכנים, פוגשים חברים ושותים טורקי קטן על הדרך.

שירותים ושוב שירותים, קיבלנו המלצה להסתובב עם נייר טואלט צמוד וכך היה,

 אולי הפסטה של אתמול ואולי ההתרגשות של היום, זאת לא הסיבה שחשובה אלא התוצאה...

תמונה קבוצתית ויוצאים לחימום, הכל מתחיל להרגיש מוחשי וההתרגשות בעיצומה.




מחפש את סימה ואורי בתוך כל ההמון הזה, מזל שקל לזהות את התלתלים שלה מלמעלה,

אורי בא ללוות את סימה ולשמור עליה כדי לסיים בזמן מטרה שהיא קבעה לעצמה

והם הסכימו שאצטרף אליהם, קיוויתי לרוץ אתם כמה שיותר רק בשביל לא לרוץ לבד,

 מתוך ידיעה שבחזרה ממתין לי ליווי צמוד בצמח.

מתמקמים באזור זמן המטרה שלנו לפי הקצב הצפוי ומשתדלים לא לבכות חזק מידי...

האמת שכל הארבע ומשהו שעות של הריצה הייתי במצב של רגע לפני התפרצות בבכי,

אבל כמו שאומרים צעד צעד...

הכרוז מורח את הזמן, ברכה של ראש העיר ושל יו"ר איגוד האתלטיקה,

ממתינים לאישור של המשטרה וממתינים, הדופק מתחיל לעלות...

סוף סוף יריית הזינוק ויוצאים לדרך, עד צמח אני בשלב הגישושים, יש התרגשות אבל אני רץ, 

בלי בעיות או כאבים מיוחדים, באזור צמח, בק"מ ה10 בערך מתחילים להבין איזה יום זה הולך להיות.

הרוחות מתחילות לנשוב לנו בפנים ואנחנו מבינים שהולכת להיות מלחמה,

לא משהו שאנחנו לא מכירים אבל לא בכל שבוע רצים מרחק כזה...

בינתיים הכל לפי התכנית, הקצב, המים והתזונה לפי הספר.

עוברים את צומת מעגן, רצים בישורת ואז קורה דבר שמדהים אותי, 

אז אנחנו רצים  וכבר עברו מולנו הראשונים,

אני לא גזען אבל הם כולם היו כהי עור...

 ניסינו לנחש אם אחרי המהירים יגיע קודם רץ לבן או רצה אשה...

מתחילים לעבור מולנו  אנשים נורמליים, כמוני כמוך, טוב לא דוגמה טובה, נורמליים וזהו... 

פתאום עובר מולנו בחור, מתקרב להפרדה בין הנתיבים מצביע עלי וצועק לעברי:

 "דרכים עגלגלות? כן?  בהצלחה! תכתוב עלי..."

אני בשוק, ביד אחת אני מסמן לו לייק וצועק לו תודה רבה, 

ביד השנייה אני מרים לסימה את הלסת מהרצפה...

"אנחנו רצים עם סלב" אורי אומר, "זהו, מבחינתי אתה יכול להפסיק לרוץ, את שלך עשית" סימה אומרת...

עוברות כמה שניות של צמרמורת בגוף מההתרגשות וכמה דקות שעוד דיברנו על זה

 לפני שחזרנו לפוקוס  ולהכרה המחודשת שאנחנו באמצע אחד האירועים המשמעותיים השנה ובכלל

ושעבדנו חודשים בשבילו...

(אתה שצעקת לי בדרך, אני מקווה שאתה קורא את הפוסט הזה ותדע ששימחת אותי !)

ממשיכים לרוץ, עוברים מולנו פרצופים  מוכרים, אומרים שלום, 

מחליקים כיפים ושוב מתרגשים, בכלל הרגש עבד שעות נוספות אבל זאת רק ההתחלה,

בעין גב מגיעים לחצי הדרך ומסתובבים, נחמד (ממש לא) לדעת שהראשונים מסיימים עכשיו...

בדיוק בפרסה רואים את אודי שמאחל לנו הצלחה, כיף ומפרגן שהוא בא רק כדי לראות אותנו!

בנקודה הזאת אני נפרד מסימה ומאורי, אני מחליט להוריד קצב ולשחרר נוזלים...

בכל זאת זה מרתון ראשון ואני לא יודע איך הראש והגוף יתנהגו כשבאמת יהיה צורך לתת את הכל.

ואז מגיע המשבר, בערך בק"מ ה27 נקודת מים וג'לים  ואני מרגיש שמה שחששתי ממנו הולך להתממש.

עקצוצים בשריר התאומים ואז נשמע (בראש שלי) צליל של קפיץ שנדרך, נתפס לי השריר...

זהו אני אומר לעצמי, זה נגמר!

אני מתקדם בדשדוש לכיוון צמח במחשבה שיאסוף אותי משם רכב של המארגנים.

 לא לפני שאשחרר את המלווים (מלוות) שממתינים לי שם.

אני חושב על מה ששי אמר לי לפני כמה ימים, "אל תוותר מהר מידי", אני נותן לזה עוד כמה דקות,

ממשיך קדימה ומשלים עם לא ממש מר גורלי, 

מה שבכל זאת עושה לי רע זאת הידיעה שאם אני עוצר עכשיו שי עוד יסדר לי ריצה בשבוע הבא,

דווקא בניתי על הפגרה הזאת...

ממתין לכומר שיגיע בשביל הווידוי האחרון לפני שהוא משחרר אותי ל"יגון"...

ואז פתאום אני רואה מלאך, בדמותה של סבטה שמציעה לי תמרים, קלמנטינה ועידוד,

בשלב הזה אני לוקח רק את העידוד...

מצליח לחזור קצת לרוץ ומידי פעם חוזר להליכה, רגע לפני המפגש עם מיטל דורית ואירנה 

שיילוו אותי עד הסיום אני מצליח לרוץ קצת רצוף, הבנות רואות אותי ומתחילות לצרוח...

האור חוזר לי ואני מאמין שגם להן לפנים ובנקודה הזאת אני מבין שהן לא יתנו לי לפרוש,

אני חובר אליהן עם דמעות בעיניים וגם עכשיו כשאני משחזר את זה אני דומע, עוד חתיכת רגש.

מכאן התחיל הכיף האמתי ואיך לא, שלוש בנות רצות איתי, 

מעודדות בלי הפסקה ואומרות לי כמה אני תותח, מה צריך הבנאדם יותר מזה?

עדיין בהפסקות של ריצה במהלך ההליכה, כשמידי פעם נתפס לו השריר התורן ובכל זאת הקילומטרים

מצטברים ואני מתחיל להאמין שיש סיכוי שאגיע לטבריה מתיישהו היום...

בכל פעם שאני מפסיק לרוץ העידוד מתגבר ואני דואג להרגיע את הבנות, "הכל בסדר" אני אומר להן...

הראש שמח, זה רק השרירים שמביעים מחאתם מול המאמץ הלא הגיוני, מה חשבתי לעצמי,

אנחנו פוגשים חברים לצרה ומעודדים אחד את השני, הבנות דואגות לספר לכולם כמה אני תותח

והשותפים לדרך מהנהנים בהסכמה ומשתפים שלהם זהו מרתון ראשון,

גם לי זה האחרון אני מתלוצץ ברצינות יחסית, כמו בלידה אני מקלל את כל מי שהביא עלי את

"ההריון" הזה, ונשבע שזאת הפעם האחרונה ויודע שממש כמו בלידה ברגע שיעבור הכאב כבר 

אחשוב על הפעם הבאה...

אנחנו מתקרבים לסיום וכ2 ק"מ לסיום אני מצליח להרים את הרגליים ולרוץ בלי לעצור, 

זהו, עכשיו ברור לי שאגיע לשער הסיום ולמרות הכאב אני ממשיך, זה כבר לא בשליטתי,

זה הלב שמושך קדימה, עוברים עיקול ועוד אחד ואז אני רואה את אחותי וגיסי, שי המאמן האלוף שלי

ואת נרי הבן שלי וזה מציף לי את העיניים, החיוך עולה על הפנים ואנחנו רצים ביחד לכיוון שער הסיום,

בדרך אני מנופף למשפחה שלי, אמא שלי, אשתי והילדים,

האחיות שלי והמשפחות שלהן, משפחת מן לכל ענפיה,

אני שולח נשיקה באוויר לאשתי ועף לסיום, 

זהו, קשה לי להאמין אבל זה נגמר ואפילו נשארו מדליות...

בשלב הזה אני מקבל חיבוקים ונשיקות אני כבר לא זוכר ממי כי אני חושב שזה היה מכל מי שאני מכיר

ואולי גם כמה שלא...

לסיכומו של דבר זאת אחת החוויות החזקות ביותר שעברתי בחיים,

אין לי ספק שבשלב כלשהו אני אחזור על החוויה, למרות שמרתון ראשון יש רק אחד! 


אי אפשר בלי תודות הרי...

אז תודה למשפחה שלי שהקריבה לא מעט בשביל להעניק לי את החוויה המיוחד הזאת

ובאה לתמוך בי בקו הסיום ובמיוחד לדקלה אשתי שתמכה בי כל התקופה גם כשהייתי כמו אריה בסוגר

וכל מה שעניין אותי זה איך לא נפגע לי האימון ויהי מה, אני אוהב אותך מאוד, את הדרייב שלי!

למלוות האלופות שלי שבלעדיהן זה היה נגמר אחרת לגמרי, (מוקדש לכן שיר)

לסימה על הדרך למרתון ובמרתון, את משהו מיוחד!

ולכל מי שהיה בשבילי, דאג ותמך, אני מודה לכולכם.

וכמובן לשי, המאמן מספר אחד וחבר אמתי, אני בר מזל להתאמן תחת איש ענק כמוך!

נתראה בצמח שנה הבאה, מישהו צריך ליווי?


*רק המעז מנצח...

*בתנאי שהוא נולד אפריקני...

*תזכרו שלא צריך לרוץ יותר מהר מהאריה, אלא יותר מהר מהרץ הכי אטי...






יום ראשון, 12 בינואר 2014









  


הזמן, שעה אחת בלילה שבין שלישי לרביעי (יום שישי מרתון)...

המקום, ליד המחשב כאילו?

הנסיבות, לא מצליח להירדם משעה עשר, לא מתח ולא התרגשות, סוג של שילוב

מין מתח חיובי שמשאיר אותי ישן ער, חולם עם עיניים פקוחות.

מוצא את עצמי מתאמן על חיוך והנפת ידיים לא מזויפת...

אני נזכר במגילת אסתר בכתוב "בלילה ההוא נדדה שנת המלך"...

לא שאני מתיימר להיות או להיחשב למלך אבל הסיטואציה הזכירה לי...

הולך למטבח, מכין לי כריך (דקלה מתלוננת שקירקורי הבטן שלי מעירים אותה)

וחלב חם עם דבש וחושב על מה אכתוב בפוסט הבא ואז זה נהיה לי ברור,

אני אכתוב על הבלוג, מאיפה הרעיון ההזוי הזה שאני אכתוב בלוג,

מה זה בלוג בכלל?

"הכל התחיל בסימה"

סימה לא רצה במסגרת המועדון תמיד, היא הייתה מתאמנת עם תכנית אישית ממאמן הקבוצה


אבל באופן אישי, בעקבות מעבר לאזור קרית שמונה וגם קצת שכנוע מהמאמן כנראה,

שהיא לא תהיה הכי מוזרה על הטיילת (מה שנכון) היא נאותה להצטרף לאימונים הקבוצתיים,

כשבוע אחרי מרתון טבריה 2013 היה אמור להיות האימון הראשון שלה איתנו בטיילת

 (אימון ראשון אחרי המרתון שאותו היא רצה פעם שלישית , פעמיים טבריה ופעם אחת ת"א)

 רצה הגורל או המאמן שזה בד"כ אותו דבר והתבטל לנו אימון והיינו צריכים לרוץ עצמאית,

 אני חיפשתי עם מי לרוץ

ולאחר ברור שביצעתי הובן לי שנקבע שרצים בטיילת ריצת נפח בינונית/קצרה במקום האימון,

בפועל יצא שרק סימה ואני התייצבנו...

זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו פנים אל פנים, לפני כן הקשר הסתכם באי מיילים בכל פעם 

שהיה צורך לעדכן פרטים באתר הקבוצה שאותו היא מתפעלת.

וכך מצאנו את עצמנו לבד בטיילת שני זרים שאמורים לרוץ ביחד

 ואל דאגה בסופה של הריצה יצא שדיברנו כל הדרך, במשך שעה, סיפורי החיים של כל אחד בתורו

סופרו ולא בקצרה והבנתי שמצאתי נפש תאומה,

 אחת שמבינה מה עובר עלי בגלל שגם היא כזאת, בקיצור היה חיבור.

את סימה אי אפשר לפספס, עם רעמת תלתלים בלונדיניים, עייני בדולח ירוקות

 וחיוך נצחי, היא בולטת בשטח ואי אפשר להתעלם ממנה...

 יש החוששים ממה שהיא מסתירה מתחת לתלתלים, 

סה"כ זה לא פשוט להסתובב עם מבנה כזה על הראש,

אחד הדברים שבולטים אצלנו בקבוצה זה שכמעט כולם עסוקים באיך לעבוד על סימה ולא מתוך רוע,

פשוט בגלל שזה ממש קל וזה הופך למתבקש, פשוט קשה לה להאמין שאנשים מסוגלים 

לחשוב על דברים חולניים כל כך....

בקיצור סימה הפכה לכוכבת של טיילת ק"ש (חוץ ממיקו)

היה זה טבעי ביותר שהיא תבלוט גם בווטסאפ הקבוצתי שפתחנו ואני הצטרפתי אליה,

השתמשתי בו כבמה לבטא את "היצירתיות" שבי, תכלס די השתוללתי שם,

פתאום אנשים באו אלי ואמרו לי וואלה, חשבנו שאתה אילם, 

הרגשתי כמו וילוז'ני ב"קאמל קומדי קלאב" וזה עזר לי להיפתח ולהיחשף הרבה מעבר לנורמל...


בעצם כ 90% מההודעות בקבוצה היו של סימה ושלי, לא משהו עמוק,

מעבירים את הזמן בכיף ומשעשעים את החבר'ה...

לפעמים 400, 500 הודעות בערב, על הכל ועל כלום בו זמנית...

הטלפון נהפך לאמצעי תקשורת טקסטואלית ושיחות "אמתיות" הפכו לנדירות ביותר.

באחד הימים, לא משהו מיוחד, במהלך נסיעה שגרתית מצלצל הטלפון ברכב, מספר שאני לא מזהה,

חשבתי שאני מכיר אז עניתי, מדברת איתי בחורה עם קול מוכר אבל אני לא מצליח להבין מאיפה,

אחרי כשתי דקות של "מה נשמע, מה קורה" וכו' אני שואל עם מי אני מדבר, הצחוק מהעבר השני

הסגיר אותה, זאת הייתה סימה, אחרי הפדיחה והצחקוקים היא אומרת לי:

"דיברתי עם שי והוא הסכים איתי שנציע לך לכתוב באתר הקבוצה",

בשנייה הזאת איבדתי את הצבע בפנים (להיחשף בכזאת רשמיות? מלחיץ!)

 "אני אחשוב על זה" אמרתי...

"אני חושבת שזה יתרום לך וגם לאחרים שיזדהו עם הכתיבה שלך ובסופו של דבר כולם יהינו מזה...

זה חשוב שרצים מתחילים ידעו שזה לא בא בקלות לאף אחד ושלכולם יש קשיים" סימה אמרה...

"אני אכתוב טיוטה אעביר לך ותגידי לי את דעתך".... 

ואז התחלתי לחשוב איך אני כותב כתבה מתוקצרת על חוויות הריצה, קשיים, פציעות וצעדים ראשונים.

וזה גם אמור להיות בסגנון שלי, אחרי כמה שבועות בשיחה נוספת הבנתי שמדובר על בלוג,

זה כבר יותר הגיוני, לתת טעימות ממני לקוראים עם רעב לעוד.

"אני אעזור לך לפתוח בלוג" היא אמרה וזה מה שהיה, סימה מתעסקת בתקשוב בבתי ספר 

ומבחינתי היא תותחית במחשבים. תחום שאני חלש בו...

אז נפתח הבלוג, עכשיו צריך ללמוד לקבץ הודעות ווטסאפ לידי פוסט בבלוג וזה לא היה קל,

הייתי שולח טיוטה וממתין, "תכתוב את כל מה שאתה חושב ואל תחשוש שיצא ארוך"

זאת הייתה ההערה בפוסטים הראשונים, אח"כ זה נהיה הפוך, 

הייתי צריך לעצור את עצמי כדי לא "לחפור"  יותר מידי (כמו עכשיו)

זה הפך להיות נוהל קבוע:

אני: זה הפוסט, אני חושב שזה גמור...

סימה: חחחחחח  מעולה אבל....   תוסיף את זה ותוריד את זה...

אני: (שולח שוב) אין לי כבר מה להוסיף, לא מתחבר לי.

סימה: מצוין, הכי טוב עד עכשיו, תעבור פעם אחרונה על איות ותשלח!

אני: אני לא בטוח לגביו אבל שולח...

סימה: תפסיק , זה מעולה! חחחחחח

וככה עד היום....

עקבנו ביחד אחרי מספר הכניסות לבלוג שהצטברו במהירות והרבה מעבר לציפייה לפחות שלי

והנה אנחנו כאן וזה המקום להודות לסימה, בלעדיך כל זה לא היה קורה,

תודה על האמון, התמיכה והדחיפה קדימה וסבלנות אין קץ, אני מעריך את זה מאוד מאוד!


*כמה פעמים בפוסט כתוב סימה? לפותרים נכונה מובטחת נחת רוח...

*תזכורת לעצמי, לא לפרסם לפני אישור מסימה...

*אופס...


*סימה יקרה, ברכות על בחירתך כמצטיינת הקבוצה לשנת 2013 ביחד עם עמי,

אני מאושר בשבילכם ואין ראוי מכם לתואר!

זאת סימה...


יום שני, 6 בינואר 2014

כבר כתבתי על ריצה במזג אויר קיצוני, אבל כזה עוד לא היה...

סיכמתי את זה על ידי סטטוס בפייסבוק שאומר: 

"בעקבות מזג האוויר גם היום לא יצאתי לרוץ, המוזר שאני לא מרגיש רע עם זה...

   כנראה שקפא לי המצפון....


זה לא פשוט להביא את עצמך לידי יציאה מהבית בבגדים מינימליים בטמפ' שנושקות לאפס,

השלוליות עם שכבת קרח עליהן, העשב לבן מקיפאון והכביש חלק כמו רצפה במוסך...

הדבר היחיד שיוציא אותי מהבית ביום כזה זאת העובדה שקבעתי עם חברים (חברות)

לריצה משותפת.

אז שרדתי ככה כמה שבועות ואז הגיעה הסופה המדוברת, 

המדינה משותקת וגם אצלנו במושב כמעט בלתי אפשרי ולגמרי בלתי אנושי לצאת לרוץ,

שלושה ימים אחרי הסופה יצאנו לנופש מהעבודה בלא אחרת מאשר ירושלים,

בימים שלפני הנסיעה התעניינתי איפה אפשר לרוץ בירושלים, פרקים, טיילות וכו'...

כשנכנסנו לעיר הבנתי שתכנונים לחוד ומציאות לחוד,

נוסעים דרך השכונות החרדיות ונהיה לי שחור בעיניים, או יותר נכון לבן...

אין מדרכות ואין שוליים, יש נתיב אחד בקושי לכל כיוון,

ואני חושב לעצמי, זהו אני כבר לא ארוץ השבוע.

כזה אני, קודם חושב על אחרים ואח"כ על עצמי... 

ואז הראש מתחיל לעבוד ולחפש חלופות,

איך אני יכול לרוץ במצב כזה, בבוקר מוקדם הכביש מכוסה קרח

ומאוחר יותר הוא מכוסה מכוניות...

חדר כושר! זה מה שאני צריך, לחפש חדר כושר!

האמת שבתוך דקה מצאתי, במלון, שממול...

ועולה ברוך השם, כמו חדר במלון ללילה.

אבל תכנית זאת תכנית!

ביום רביעי בבוקר נקבע לנו לו"ז צפוף,

מלא ברגשות אשם יצאתי לסיור בעיר בידיעה שאחה"צ אני קופץ לג'ים לרוץ קצת בצורה מלאכותית.

הסיור עם מדריך אנונימי וביישן בשם אבשלום קור...

עם קצב הדיבור ועם היסחפות ההסברים למחוזות רחוקים, מאוד!

 התחלתי להתפלל להתרת נדרים,

מה עשיתי רע? הוא בחור מעניין, משעשע ומאוד חכם,

אבל האימון שלי בסכנה!

מזל שארוחת הצהריים נקבעה מראש וקטעה את הסיור

בארוחת הצהריים אני חושב על הריצה ואומר לעצמי שאסור לי לאכול יותר מידי,

זה יהיה מאוד לא נעים לרוץ בחדר כושר ולהוציא את ארוחת הצהריים על ההליכון.

חושב וטוחן...

מזמן לא אכלתי כלכך הרבה... (כנראה מתופעות תקופת האימונים העמוסה)

אז הפסקת הצהריים נתנה לי הזדמנות להתחמק מהמשך הסיור

(כי באמת שהוא יכול לדבר בלי סוף) כדי לבצע סוף סוף אימון. 

אז אני מגיע למלון מתלבש (יותר נכון מתפשט) מתרוקן ועובר למלון השכן.

 משלם, נרשם ועושה היכרות עם ההליכון,

הבחור אנטיפט, לא מדבר עם זרים ואני מרגיש שגם לי אין יותר מידי על מה לדבר אתו...

אז התפנה לי הליכון ואני מתחיל את הניסוי, כמו עכבר מעבדה על גלגל,

נראה מי ישבר קודם...

למזלי מולי ישנו מסך טלוויזיה שמשדר סרט של "האחים כהן", מערבון.

עכשיו אתם מדברים!

עכשיו אפשר לעבוד...

מתחיל לרוץ בקצב מתון, בכל זאת אני לא מעוניין לשמוט את הקרקע שמתחת לרגליי,

כמובן שאני מחובר ל"פיוז" בטחון למקרה שאפספס צעד ואמצא את עצמי באוויר...

חוקי המקום הם שכל חצי שעה מתחלפים במידה ויש תור.

כל פעם שהסתכלתי אחורה כדי לראות אם מישהו ממתין אחרי כמעט עפתי לקיר, 

אחרי כחמש דקות של ריצה אני מאבד את האמונה, חם לי, משעמם לי ואני מרגיש ממש מטופש.

מי צריך את כל זה? האם המחיר שווה?

לאט לאט הגוף נכנס לאוטומט, הקילומטרים מתקדמים בקצב אטי מהצפוי אז אני מעלה מהירות,

ככה כמה פעמים עד שאני "מתיישב" על קצב משביע רצון, הרי זה לא באמת כמו לרוץ בחוץ,

נכון שהמכניקה היא זהה אבל אין צורך להפעיל מאמץ בשביל להתקדם.

מפה לפה הקילומטרים מצטברים ואחרי עשרה אני עושה הפסקת מים,

יורד מההליכון וכל החדר מסתובב, מתיישב על איזה מתקן כושר להתאפס וממשיך לכיוון הברזייה.

חוזר להליכון וממשיך, כתוב בתכנית 16 ק"מ,




 אם הגעתי עד לכאן ושילמתי מחיר מופקע אני לא אנצל את המגיע לי ואסבול עד הסוף?

בהליכונים שלצידי מתחלפים הפרצופים כל עשר דקות בערך, 

כולם מסתכלים בתמיהה על ה"גלילי" המטורף שמזיע את עצמו על כל החדר...

(באתי עם חולצת המועדון בשביל המוטיבצייה)

הרצים לידי תופסים את מקומם ומתחילים לרוץ,

 מדובר על אורחי המלון שמנצלים את ההזדמנות ואת ה"חינמון" 

בשביל לשרוף כמה דקות ולהשקיט את המצפון...

בטעות של מתחילים הם מתחילים מהר מידי ואחרי כ10 דקות בממוצע הם נשברים,

מביטים בי בבוז והולכים לג'קוזי, שם אין צורך להתאמץ בשביל להזיע...

לאחר שעה וחצי של מונוטוניות וליטרים של זיעה אני רואה 16 ק"מ על לוח הפיקוד של המכונה,

נותן עוד 100 מטר בשביל לוודא שניצחתי ועוצר בהדרגתיות, אין לי רצון להתעלף פה עכשיו.

המכונה רטובה מזיעה, ספק שלי ספק שלה. 

ואני נשבע שברגע שעצרתי שמעתי אותה מוציאה נשימת רווחה...

יוצא מהג'ים וחוזר למלון, בדרך ננעצים בי מבטים, אני מרגיש כמו רוקי ואפילו שומע את המוזיקה ברקע...

אבל בעצם נראה מגוחך, מסתובב בלובי המלון עם טייטס, שקית ניילון וחולצת מועדון ספוגה בזיעה,

מזל שלא מכירים אותי שם, אחרת זה אולי היה מזיז לי....

בסופו של עניין אני מרוצה, האימון בוצע אז המצפון שקט וגם ראיתי את סוף הסרט...



*מה לא עושים בשביל לעמוד בהתחייבויות...

*שלג הוא נחמד כשהוא יורד אצל מישהו אחר

*נקווה שבטבריה לא ירד שלג, לא בא לי לרוץ 42.2 על הליכון...