Follow by Email

יום שבת, 18 במרץ 2017

מרתון ירושלים

אז אחרי שצלחתי את חצי מרתון תל אביב שהיה עבורי רק משוכה בדרך לדבר האמתי הגיע הדבר האמתי!
ירושלים הרים וערים סביב לה והיא עלתה על כולנה…
בירושלים קורה משהו אחר, זה אולי באוויר, אולי באווירה אבל יש בה איזה משהו שגורם לך להרגיש התעלות חושים, או במילים אחרות כל אחד פה הוא סופר על!
ההבדל בין ירושלים לשאר העולם, לירושלים יש קצב אחר וסוג של התעלות, למעשה עד סוף הריצה זה נראה כאילו כל הזמן עולים …
השבועות לפני המירוץ עברו לי מהר מידי ופתאום שמתי לב שכמעט לא הצלחתי לרוץ.
אילוצים של משפחה ועבודה הפכו לתירוצים ולדחייה, אולי אפילו הדחקה, כמו טיפול שיניים שאני יודע שאצטרך לעבור אבל אדחה אותו, כי למה לסבול עכשיו קצת כשאפשר למקסם את הכאב עד לסף?
עד שבוע לפני המירוץ עוד התלבטתי אם לרוץ 21k אך בסוף החלטתי ללכת על זה וללכת אם צריך...
מהקבוצה חצי רצו מלא, מלא רצו חצי והשאר 10k!
סתם, רק דורית רצה מרתון מלא, אבל זה לא הסתדר עם המשפט השנון שיצא לי….
שי (המאמן) שיודע נפש בהמתו (אני)
לא הרפה וקצת התעקש שלא ארוץ לבד, האמת שזאת הייתה החלטה טובה, הציפיות ממני היו גבוהות, ציפו שאני אשבר ואלך הרבה ומה אני אגיד לכם? אני לא מאכזב, כזה אני, לא נלחץ בזמן אמת ועומד בציפיות…
אז קבעתי עם רעות ורחל שנרוץ יחד וכך היה.
הגעתי מוקדם למתחם המרתון
ועל חומותייך עיר דוד הפקדתי שומרים (על החפצים) בתור אני שומע מישהי אומרת לחברה שעמדה לידה "אני מתה על הריח הזה של האוירה, ריח של מרתון…"
שאפתי אויר מלו ריאות בניסיון להבין למה היא התכוונה "אחותי, זה ריח של bengay!"
כמה שמת?
קצת בלאגן במשפך הכניסה, קצת לחץ שלא אמצא את השותפות שלי לריצה אך בסוף נמצאתי על ידן...
בקיצור מזנקים, הולכים לכיוון שער הזינוק והפרפרים בבטן מתחילים להתעופף, מכירים את אפקט הפרפר?
התיאוריה אומרת שכשפרפר מרפרף בכנפיו אני מתחיל לדמוע, עובד בכל פעם! ההתחלה מהוססת וגם אנחנו אבל אנחנו התחלנו וההתחלה מאחורינו, מכאן כבר אין דרך חזרה.
ופוסט המרתון מתחיל לכתוב את עצמו אצלי בראש, כל רץ הוא סיפור, הוא גיבור על, היו שרצו והתמודדו מול עצמם או מול העבר, היו שרצו וליוו רצים עיוורים והיו את אלה שבאו כדי לנשום ירושלים, כמוני…
כולם גיבורים בעיני, גם אני, אם היו שואלים אותי איזה גיבור על אני, הייתי עונה "אני גיבור על חלשים..."
והייתה לי גלימה של סופר על, גלימת היעלמות כזאת, גלימת הדחקה…
אז על כל רץ יכולתי לכתוב פוסט, על אלה שאני מכיר, דורית, סימה, לירון, רעות
ועוד הרבה וגם על אלה שלא (אין לי את השמות שלהם) כי every tear is waterfall
ומה אנחנו אם לא דמעות קטנות של אושר?
קצת על המסלול, עליה, ירידה וחוזר חלילה, להקות נוער מדהימות שהרימו את האווירה וסתם יוזמות פרטיות לעידוד, הגדיל לעשות אחד שמקומה שניה מול בית הנשיא הרקיד את כולנו.
בדרך אני פוגש בן דוד ועוד אחד, חבר מפה ומשם, אחרי עוד חבר שאני צועק לו תוך כדי ריצה שואלת אותי רעות "תגיד, כולם מכירים אותך פה?" אז צועק רץ לידי "אני לא מכיר אותך" ואני עונה לו "אתה עוד תכיר אותי…"
כשרצתי רצתי, כשהלכתי הלכתי, כשנהניתי נהניתי ובשער הסיום שוב בכיתי…
וגם כשליוויתי את המרתוניסטים בכיתי, אולי לא רואים, כי כמו שסימה אומרת לי תמיד, אני בוכה מבפנים לא בפנים...




יום ראשון, 26 בפברואר 2017

מרתון תל אביב

אם יש דבר שאני בפירוש לא אוהב ונמנע ממנו ככל האפשר הוא לעבור בתוך המון אנשים, זה צפוף, זה מלחיץ, זה לא נעים לי.
אם יש משהו שמלחיץ אותי באמת זה מירוצים, אני לא ישן, לא אוכל (טוב, לא צריך להגזים) אני חושב רק על זה…
אז לשתי התופעות האלה מצאו שם שמאגד בתוכו את המצבים ואת התופעות, קוראים לזה "מרתון תל-אביב".
אז למה אני עושה את זה? כי כזה עוד לא עשיתי!
ובאמת? אין לי מושג, גררו אותי ונגררתי, ניפלצו עליי מניפולציות, בקיצור חצי מרתון תל-אביב here i come


ההכנות התקדמו בדיוק לפי התכנית!
המאמן כתב תכנית ואני בעקביות לא עמדתי בה…
לפחות במשהו אני עקבי.
נצמדתי לסימה ועשיתי כמוה, כשהיא רצה אני רצתי (בערך ביחס של 1:2) כשהיא האטה אני האטתי, כשהיא הגבירה אני השתנקתי ואז היא האטה ואני האטתי…


בקיצור, אין קיצורי דרך, חוץ מזה שמי שרץ לאט רץ יותר זמן (הייתי חייב לכתוב את זה).


יום לפני המירוץ נוסעים לתל אביב, הדרך עוברת בשלום, אחרי השלום פנינו ימינה והמשכתי באיילון עד לראשל"צ למנוחת לילה, כשבראש אני כבר במחר, איפה חונים, מתי נפגשים, איפה אוכלים בדרך חזרה, אם נסכם את המחשבות הן בעיקר על אוכל...
והדאגות העכשוויות, האם ארזתי את כל מה שהייתי צריך? איפה אוכלים פסטה? האם אצליח לישון בלילה?
אז אכלתי פסטה, לא רעה אפילו והלכתי לישון.
דווקא ישנתי טוב איזה שעתיים לסירוגין, סוג של שנת  פארטלק, אתה כבר לא סגור אם אתה ישן או ער.
ואם כבר עולה הסוגיה אז התשובה היא "ער"!


מוקדם בבוקר אני קם, או ממבט שונה, מאוחר מידי בלילה אני מתייאש מהשינה ומחליט להביא את היום מוקדם מהרצוי, מצחצח שיניים, מתלבש ומתכונן ליציאה, גורב גרביים חדשות, מסתכל על הרגל, מסתכל על הגרב, "זה יכנס בתוך זה"?
כנראה שלא, מוסיף לרשימה "לקנות גרביים"...
נסיעה קצרה ומוצא חנייה קרוב (יחסית) לזינוק, רק 23 דקות הליכה, המאבטחים: "פותחת תיק" ואני במתחם המרתון.
קונה גרביים בחושך מצרים ומקווה שלא קניתי חתול בשוק ואם כן אז כדאי שיתעורר על החיים שלו…
וכמו שאמרו חזליינו "גרביים המופיעות במערכה לראשונה, יירו שלפוחיות במערכה האחרונה"...


מחפשים את משה!
במקום בשמירת חפצים, קיבלנו הזמנה להתארח בגזיבו של קבוצת הריצה "run with moshe"
תכלס עכשיו ברור לי למה בני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנה, שלושים ותשע מתוכן הם חיפשו את הגזיבו של משה…
בסוף מצאנו, זה היה כמו להיכנס לארץ המובטחת…
מתלבשים, מתפשטים ויוצאים לזינוק, נחילים נחילים של אנשים שכאילו אומרים "תחזיקו אותנו" רגע לפני ההתפרצות, הזינוק והקילומטרים אחריו היו מאופקים יחסית, לא נרשמו אירועים חריגים, רצנו ונהנינו עד הק"מ ה-16, סימה שואלת אותי "הכל בסדר"? ואני משיב "הכל טוב, נראה לי שעומד להיתפס לי הארבע ראשי", סימה נותנת לי כדור מלח ואז נתפס לי השריר, נתפסו לי עוד כמה עד קו הסיום והשלפוחית מהגרביים החדשות גם יצאו כמו פטריות אחרי הגשם.
כמאה מטר לפני קו הסיום סימה חוברת אליי, "מה קורה"? היא שואלת…
"אחרי הסיום נדבר" אני עונה ואז נתפס לי עוד שריר, אני מדדה לקו הסיום, ממש שרירים ושערים…


אחרי הסיום אני שולח הודעות לכולם שאני חי ושרדתי את מרתון תל-אביב ומעדכן בדמעות סטטוס באינסטוש "תראי יש ים של אנשים ברחובות, רוצים לחיות, רצים לחוות" זה היה מרתון תל אביב 2017…


ירושלים, הנה אני בא!


יום ראשון, 8 בינואר 2017

ברכה לסוף שנת פעילות 2016 מועדון ריצה גליל עליון

*כל השנה אני עובד קשה כדי לא להיות מצטיין,

כדי לא לעמוד פה ולהיות מובך,

אז השנה כל העבודה הקשה הייתה לשווא...

אתם בטח זוכרים את השלב הזה באירוע סוף השנה

שבו דורית נעמדת ממש פה, איפה שאני עכשיו

מסדרת על קצה האף משקפיים של הקראה

מודה לשי על השנה שחלפה

ומספרת קצת על הקבוצה

אז דורית ביקשה ממני לשאת דברים במקומה

באינסטינקט עניתי "לא תודה…"

ואז הבנתי שזאת לא הייתה בקשה…

(גיל אתה יכול להירגע, זה לא עוד שיר אהבה)

קצת קשה לתמצת לכמה מילים 365 ימים

של אינספור קילומטרים

יציאה לריצות הנפח בכל מזג אוויר

בשעות שאפילו התרנגול לא מכיר

ונדמה שלא משנה כמה תקדים להגיע

תמיד תמצא בחניה של האגמון או הקוקיה

כמה וכמה מכוניות של משוגעים (עם סמל המועדון)

תכלס, צריך להמציא לנו הגדרה במילון

"רצי ירח" או "רצים בחלום"...

וזה עוד כלום!

כי ביום שישי (כל יום שישי)

יש איפשהו בעולם איזשהו אירוע ריצה

שמשתתף בו לפחות חבר אחד מהקבוצה

אין נקודה שהיא מידי רחוקה

או מידי הזויה …

והפודיומים? כמים נשפכים...

אך עם כל הכבוד

מה שמייצג יותר מכל בקבוצה את החברים

בסוף בסוף

אחרי שאת קו הסיום חוצים

אחרי שבטיילת או בעגור את השעון עוצרים

אחרי האימונים הכי מפרכים

בחציית ההרים הכי גבוהים, בסוף בסוף כולנו שווים!

וזה לא משנה לאף אחד בכמה עשית 21k

אם אתה מתאמן למרתון ה-17 שלך

או שאתה מנסה לשבור את מחסום העשר לראשונה

אחרי קו הסיום כולנו שווים! ממש שווים...

כולנו שותים את הקפה המהביל של שי על המחצלת

אוכלים את הלחם של רועי סלאש דורית

ומקנחים עם העוגה של רחל או הלן

(לחלקנו זה העיקר)

ואת השוקולד חמאת בוטנים של סימה

(היא מתעקשת שזה ממש בריא)

כי הקבוצה היא המהות

ולא המהירות

והמהות היא הקבוצה

לרוץ בשביל הנשמה ולא רק בשביל התוצאה

והכי חשוב שכולם רצים עם חולצה אדומה!

(סימן קריאה)

ועל כל אלה שי, אנחנו אומרים, תודה.