יום שבת, 17 במאי 2014

לפעמים פשוט יבש המעיין ואין על מה לכתוב, אז אני כותב על זה....

האמת שזה קצת מלחיץ, מי שמסתכל עלי מהצד יכול לראות מחשבות רצות לי על המצח,

 כמו בשילוט האלקטרוני בתחנה המרכזית...

בדרך כלל כשאני מתיישב לכתוב כבר יש לי בראש בדיוק מה תהיה התוצאה הסופית.

ואם לא התוצאה סופית אז לפחות המסגרת, בעבודה אני בנסיעות לא מעט וזה זמן מצוין בשביל לגבש פוסטים.

רוב הפוסטים בבלוג נכתבו בראש וכל מה שהיה צריך זה להעלות אותם על המקלדת,

אני שוקל להשתיל שקע usb ואז אני מתחבר למחשב, פורק למסך את תכולת הראש וכל מה שנותר לעשות

זה לסדר את המשפטים כך שזה ישמע הגיוני.

יש פוסטים שלמים שכתבתי בראש תוך כדי ריצה וחזרתי הביתה ישר למחשב לפרוק.

מתיישב על המחשב עם מוזיקה באזניות רק ככה אני מתרכז, סוג של ניתוק, מדיטציה.

עכשיו למשל אני שומע את התקליט החדש של קולדפליי בשעה 3:30 לפנות בוקר,

כזה אני (משפט קלישאתי כלשהו)  בסיום הפוסט ביקורת על האלבום....

ויש את המקרים כמו עכשיו שחזרתי מיומיים של שכרון חושים במירוץ שליחים הר לעמק

 ואני לא מצליח לכתוב על זה. 

ולא שאני לא זוכר מה היה שם וגם לא שעמם לנו, להפך היה מצחיק, מרגש ומגבש במיוחד.

חשבתי בהתחלה לכתוב את זה בפורמט של ריאלטי,

 "עשרים וארבעה רצים יוצאים למירוץ שליחים למרחק של 215 ק"מ, הישארו איתנו ותדעו ראשונים מי.."  

פה זה נתקע, מה? מה אני כבר יכול לחדש?

שהיה צחוקים? ברור שהיה, עצרנו בדרך כדי להסדיר נשימה מרוב צחוק.

שהיה מרגש? בזה אני רב אמן להפוך כל סיטואציה למרגשת, לא מאמינים?

באחת העצירות לקחתי את נייר הטואלט שהבאתי לטיול, המסכן היה חנוק בתיק כל הדרך אז הוצאתי אותו

להתאוורר, בזמן שהוא נושם אויר פסגות בהרי שקר כלשהו, אני מפריש לי חלה...

ופתאום אני נזכר בבית וכמה אני מתגעגע הביתה, לשירותים הקונבנציונליים שלי, למתקן נייר הטואלט 

וליכולת לקרוא ולשוטט באינטרנט בזמן השהייה בשירותים,

מנגב לחלוחית מתחת לעין, פאוזה בשביל לנצור את הרגע...

מרגש לא? לב מאבן יש לכם, 

בן אדם מוציא פה את המעיים בשביל לגעת בכם ואל דאגה, שטפתי ידיים אחרי...

רציתי לכתוב גם על המפגש עם רצים מקבוצות אחרות,

צח למשל שרץ עם עמי ומתן היה מגדיר להם מטרות בדרך,

מסמן עם הראש והם כמו טיל מונחה מטרה שועטים קדימה ועוקפים את מי שלפניהם.

אצלנו זה עבד הפוך, אחד מאתנו היה בתצפית קבועה אחורה והיינו מחכים לראות תוך כמה זמן עוקפים אותנו...

כל עקיפה גררה תגובה, אם מצא חן בעיננו העוקף הוא קיבל תגובה מפרגנת,

סימה הייתה אמונה על הפרגון, "כל הכבוד, תותח" וכאלה,

נועם ואני היינו מוסיפים "תמסור דש, לאן אתה ממהר? אתה לא רץ בקצב דיבור או שאתה מדבר ממש מהר"

ולסיום חותמים ב"ריגשת"...

אם היה על מה אז היינו מרכלים על הרץ שעקף,

יותר נכון מלכלכים על צורת הריצה, הלבוש או הרמקול המתנדנד על התיק שגונח מיקסים גרועים מהגהיינום, 

אפילו האטנו כדי לשמוע כמה שפחות מהרצועה עד שהוא התרחק אל האופק...

הייתה גם רעות, לא רעות ספציפית סתם רעות בלי שם משפחה...

כל המטרה של לרוץ בשלשות הייתה החוויה של המירוץ אבל כמו ריצת נפח רגילה בשישי,

לתמוך האחד בשני ברגעים הקשים והיו כאלה, לא קל לרוץ שלוש ריצות של כעשרה ק"מ ביממה.

הכי קשה מבחינתי זה לצאת לרוץ אחרי הפסקה של כשבע שעות מהריצה הקודמת, 

אבל כשאני לא לבד ואני הכי צעיר בחבורה (חוץ מסימה כמובן) אז אין תירוצים, 

לא ממש אין אבל לא נעים, לא ממש לא נעים אבל רצים, אין לי מושג איך...

זה מזכיר אימון הפוגות בטיילת רק בכפולות, רצים כשעה ואז יש הפוגה של כשבע שעות עד המקטע הבא...

על ההפוגות יש המון מה לכתוב רק שאני לא מצליח לבחור מה,

 אוכלים, שותים קפה ומנסים להתעלם מהחום, מהיתושים ומכל מי שעובר לידינו...

זהו, היה מצחיק רק חבל שאין לי יותר מידי מה לכתוב על זה, לא נורא שנה הבאה עוד פעם,

נקווה שאז אצא פורה יותר...

*תודה קודם כל לסימה ונועם על החוויה האדירה הזאת

וגם לכל שאר החבר'ה שהשלימו את החוויה למושלמת עבורי.

*תודה לשי על הכל ובמיוחד על שתי עצות שהופכות את ה24 שעות האלה למשהו אחר, קולה ונייר טואלט!

*האלבום של קולדפליי משובח כרגיל, אני אהבתי...

*לסיום אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לאשה שאיתי כבר יותר מ18 שנה!

שמאפשרת לי את כל זה ושהברזתי מיום ההולדת שלה ויצאתי ל24 שעות בשבילי.

את האור בחיי והסיבה לכל מה שאני עושה, בשביל לחזור אליך בסוף היום שווה לצאת בבוקר מהבית,

בשביל מגע שלך שווה להתקלח, בשביל נשיקה ממך שווה לצחצח שיניים, הדבקת אותי 

באופטימיות שלך ובחיוך שלא תלוי בכלום, את האישה של חיי והגורל עשה איתי חסד במקרה הזה,

אני אוהב אותך דיקי שלי, יום הולדת שמח! :-)






  








יום ראשון, 11 במאי 2014


הוא היה אלוף העולם!

לא חשוב במה ואיך העיקר להיות אלוף העולם, לטוב ולרע.

עוד בגן הוא היה הכי גדול ובשביל זה התעכב עם העליה לכתה א',

הוא היה הכי יתום בגן ואח"כ גם בבית ספר.

הוא היה אלוף העולם בלדחות, את בית ספר ואת הבגרויות, הרי יש לו את כל החיים לפניו...

הוא היה אלוף העולם בתירוצים, אם זה תירוצים על ציונים במבחנים

 (במידה ולא היה לא תירוץ והוא הגיע לכיתה) תמיד צריך להיות הכי ולא משנה במה,

החייל שמשרת הכי רחוק מהבית או שגר הכי רחוק מהבסיס, שמקבל את כל השיבוצים הכי הזויים 

ובסופם גם קיבל גם תאריך שחרור שכולם קינאו בו, 

התחתן הכי מוקדם וחזר למושב, הפך לאבא הכי צעיר ועוד לתאומים ועדיין היה אלוף העולם בתירוצים.

למה לבצע עכשיו אם אפשר לדחות? אז לא קמים בבוקר, כבר נמצא לזה סיבה,

אז נעלה קצת במשקל, הרי זה קורה לכולם אחרי החתונה ועדיין להיות ראשון!

היה מחליט לצאת בבוקר לרוץ, קם ומצחצח שיניים, מתלבש ושותה קפה, עובר בשירותים כמובן,

יוצא החוצה ומאפס את השעון, מכבה את השעון וחוזר למיטה, נחשוב על תירוץ אחר כך...

לכל כישלון היה לו תירוץ, בתחרות או בשגרה תמיד היה משהו בשרוול, 

או כמו שאומרים, שטויות! הוא אף פעם לא השתמש בביטויים שכולם אומרים, אולי כי לא ידע להשתמש בהם 

בזמן ובעיתוי ואולי כי חשב שזה נדוש, היו לו ביטויים משלו.

ויום אחד פשוט נגמרו לו התירוצים!

הוא התחיל להיות יעיל בעבודה ואפילו לקבל פידבקים חיוביים, 

בבית אפילו תיקן את האופניים של הילדה שחיכתה להם חודשים.

ועל המסלול...

אימון עליות, המאמן נותן את הבחירה לבצע חמש או שש פעמים,

כשהגיע למעלה בפעם החמישית נשבע שזאת הפעם האחרונה,

אבל כשחזר לנקודת ההתחלה הוא לא מצא תירוץ מספק למה לא לעלות שוב, אז הוא עלה...

כשהשותפה הקבועה ביקשה שיגיע לריצה ביום שישי הוא לא מצא תירוץ וקם ברבע לחמש למרות 

שישן רק ארבע שעות בלילה, אבל כשאשתו ראתה אותו לבוש היא שאלה אם הוא יוצא לרוץ ולמה , 

לא הייתה לו תשובה וכשהיא ביקשה שיחזור לישון לידה הוא לא היסס וחזר למיטה החמה ולחיבוק האוהב.

אני ארוץ מחר הוא אמר, זה לא תירוץ זה אילוץ שכנע את עצמו!

כשקם בבוקר למחרת, ביום שבת בחמש הוא חיפש סיבה להישאר במיטה, חולשה כלשהי,

אולי כאב, אבל הוא לא מצא, אז הוא יצא לרוץ וחזר מאושר!

הוא הבין שבשביל להיות אלוף העולם צריך לנצח את כולם, במיוחד את הקרובים והחשובים לך.

ולזה אני לא אסכים, לא היום.

אז אני מוותר על אליפות העולם וחוזר לאיזון העולם...

הלכה האליפות, חזרה השפיות!


כמובן שיר לסיום







יום ראשון, 4 במאי 2014

יום הזיכרון כאילו מפתיע כל פעם מחדש,

איך שמתחיל להשתנות אופי השירים ברדיו נופלת באחת ארשת עצובה שכזאת.

זה לא סוד שאני בחור רגיש ויום הזיכרון הוא קשה עבורי במיוחד וכל שיר עולה לי כמו כדור טניס בגרון...

זה לא ששכלתי בקרב כזה או אחר קרוב משפחה מקרבה ראשונה או שנייה, או חבר קרוב מאוד,

אבל אני יודע מה זה אבדן ממקור ראשון ואני מכיר יתומים ואלמנות בהיכרות הכי קרובה שיש

והם הראשונים שעולים לי בראש כשאני חושב על שכול, על מי שנשאר.

המשפחה לא באמת צריכה יום זיכרון בשביל לזכור, המשפחה חווה את השכול בכל יום ובכל שעה!

בכל פעם שמודיעים על חייל שנפל או הרוג מפעולות איבה ישר עולים לי לראש בני המשפחה שצריכים להמשיך 

ולחיות עם האבדן הבלתי אפשרי הזה, זה גורם לי לרצות לחבק כל אחד ואחת מהם ולעטוף אותם באהבה.

כמובן שעם כול מירוץ החיים אנחנו עוברים מהר מאוד לסדר היום ולכן כל כך חשוב לקיים את יום הזיכרון,

בשבילנו, כדי שנזכור את אלה שבזכותם אנו יכולים לחיות במדינה חופשית וריבונית, לשיר את ההימנון ולתלות 

את דגל הלאום בגאווה! 

 המעבר החד ליום העצמאות הוא מתבקש מצד אחד בגלל הקשר הישיר 

בין הגבורה לתקומה ומצד שני הוא אכזרי למדי, איך אפשר לחגוג והעיניים  עדיין לא יבשו?

לי אין תשובה וגם אין לי דעה בנושא, כשצריך לבכות אני בוכה וכשצריך לשמוח אני בוכה,

כל חלל וכל הרוג הוא חור בלב ומרוב חורים הלב אינו מסוגל להחזיק בתוכו רגשות יותר,

יש את הצורך לפרוק הכל החוצה.

יום הזיכרון הוא עמק ויום העצמאות הוא גבעה והמעבר מהעמק לגבעה תלוי בעבודה של הראש

ותנועות חזקות עם הידיים, נתראה בפסגה!



שיר שמתחבר לי




יום שישי, 2 במאי 2014


כשמתחילים לרוץ במרחקים הקצרים יחסית הכל זורם, 

השמיים כחולים והציפורים מצייצות אתה/את "נותן/ת בראש" וההרגשה היא שאפשר לרוץ ככה לנצח,

 כשהריצה נגמרת החולצה בקושי לחה מזיעה ואפשר להמשיך לבית הקפה הקרוב בבגדי הג'וגינג כאילו 

זאת סתם אפנת ספורט אעלק אלגנט ...

 כשהמרחקים עולים מתחילות תופעות שהשתיקה יפה להן, אבל יופי זה לא הכל בחיים 

ואני החלטתי לא לשתוק! לא נשכח ולא נסלח!

גם אני איתי מן, קרבן התעללות של בגדי הדרייפיט הסינתטיים...

אני יודע שלא כולם סובלים מהתופעה  אבל הרוב מכירים בה.

כשחולצת הדרייפיט נרטבת מזיעה ומתחככת על הגוף ובעיקר על הפטמות התוצאה היא כמו של עבודה

עם נייר שיוף, שמעתי על רץ שסיים מרתון וברכב המאסף הגיעו הפטמות שלו...

ויש לזה פתרונות, משחות כגון בודי גלייד ווזלין, פלסתרים או לרוץ בלי חולצה.

אחרי שהרסתי חולצות עם ווזלין (מביך להסתובב עם כתמים שנראים קידוחי הנפט בגולן)

והבודי גלייד לא עזר נותרו שתי אופציות, לרוץ בלי חולצה (אבל עם סוודר) או פלסתרים.

נחשו מה בחרתי?

אז זה כבר נהיה נוהל, כל ריצה בלי התחשבות בטווח אני עם פלסתרים!

אם כך מה הבעיה? הבעיה היא כשנמצאים רחוק מהבית ואין פלסתר ואני מתבייש לבקש

בקבלה בבית הארחה במצדה פלסתר מערכת עזרה ראשונה...

בעיקר כשמדובר בשעה חמש בשבת בבוקר...

אשתי אומרת שמגיע לי לסבול, או בציטוט "אתם הגברים תמותו מבושה ולא תלכו לבקש..."

שטויות, אני לא סובל.... זו את שלא מצליחה לישון כשאני צורח מכאבים במקלחת...

אז מה עושים? מאלתרים!

מצאתי תחבושת היגיינית (לא שלי) וחתכתי חתיכות קטנות שמתאימות לגודל הנדרש,

כמובן שצריך להיזהר, לא היינו רוצים לתלוש את כל השער באזור בסיום הריצה...

בתכנית היה רשום 14 ק"מ בתוואי הררי אז אמרתי שאם בית ההארחה נמצא למעלה והכביש למטה,

אז ארד לכביש תשעים לכיוון ים המלח ואטפס חזרה מספר פעמים לפי הק"מ הנחוץ,

זאת חוויה מעצימה לטפס ולראות את השמש עולה מאחורי המצדה...

ואז לאט לאט אני מרגיש את זה מגיע, תוך כמה דקות אני מרגיש את האלתור שלי נודד בחולצה לאזור הכתפיים,

 לגב וחזרה ופוף, נעלם...

כמו כוכב מערבון שנורה ומרגיש את פצע הירי וכתם הדם מתפשט באטיות ואז הוא אומר כמה שזה שורף...

מי שלא מכיר את התופעה נבהל, זה נראה באמת כמו שני פצעי ירי...

ההחלטה להמשיך לרוץ קשה, אך אני מבין שזהו מבחן גבריות שמהר מאוד הופך למבחן הישרדות.

האמת שזה הסיח את דעתי מהקושי של הריצה,

כל הריצה אני אומר לעצמי שזה שווה את הסבל שיבוא אחר כך (אין דבר ששווה את הסבל הזה!)

מזל שרצתי עם חולצה אדומה, זאת פעם ראשונה שהבנתי למה טוב הצבע האדום...

כמובן שסיימתי את הריצה, כמובן שנשחקו לי הפטמות, 

כמובן שהכי נורא זה במקלחת כשהזיעה נכנסת לפצע...

את הריצה הזאת אני לא אשכח בקרוב, לפחות עד שיגלידו הפצעים...

נשים, אתן בטח אומרות עכשיו "אוי אוי אוי, כשאני הנקתי..." די! יש לכן מונופול על צירי לידה, שחררו...

זה שלנו!

ולכם הגברים שלא סובלים מהבעיה, אתם קוראים לעצמכם גברים?


*מי שיפתח חזיות לגברים יציל לפחות נפש אחת בישראל. (שלי)

*למה בכלל אני צריך את הפטמות? איזו תועלת הן מביאות? אההה, כמו התועלת של יתוש...

*למכירה זוג פטמות תואמות עם שפשופים בפרונט...

***השמש בכלל עולה באזור ים המלח במזרח (מעל ים המלח סימה...)

זאת אומרת מעל הרי אדום זה פשוט נשמע לי יותר רומנטי...  


שיר לסיום