Follow by Email

יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

יום שישי ארבע בבוקר
חושך מצרים, קור כלבים
אין נפש חיה בחוץ ועוד כמה קלישאות
שמעצימות את העובדה שקמתי מוקדם
מוקדם מידי!
אני נוסע לקיבוץ הזורע למירוץ
"אולטרה מרתון סובב עמק",
מירוץ שאמור להחזיר אותי לעניינים.
אני לא בכושר אבל אמרתי ששווה לנסות, מקסימום אגיד שניסיתי, מה כבר יכול להיות?
אנחנו מזנקים, כמה עשרות אנשים
ואני מרגיש את זה בא, חוסר בטחון,
יאוש וחרטה.
באמצע העלייה אני מרגיש שאין כוח שייעלה אותי למעלה, לפסגה וכל זה
בשביל לרדת חזרה...
אז אני נעצר, עושה פרצוף של "ניסיתי, לא הלך, לא מבואס, לא בוכה..."
מסתובב על עקביי ומתחיל לרדת...
אנשים שעולים מולי מנסים לעודד אותי, חושבים שאני ממקצה ארוך יותר ולקראת סיום.
ואז מגיע אלי!
אלי, חבר יקר,
אשר רץ במקצה ה61 ק"מ!
אומרים שלום, מחליפים כיפים וממשיכים כל אחד לדרכו...
אני מתחיל לחשוב, אני כבר פה
ויש לי הזדמנות לעזור לחבר
למנף את העובדה שאני כאן ולא לחינם!
אני רץ לפה ורץ לשם, מנסה להחליט
מה לעשות....
אני מתעשת ומתחיל לרדוף אחרי אלי,
אני רץ אליו כאילו חיי או חייו תלויים בכך, אני משיג אותו!
"באתי ללוות אותך" אני אומר לו...
האמת שקצת התרגשתי, טוב, לא קצת!
הליווי הזה נתן לי הרבה יותר ממה שנתן לאלי, נתן לי כוח ומשמעות
נתן לי ערך והזכיר לי מה זאת רעות!
אני כותב ודומע, אני נזכר בקו הסיום
כשמגיעים אחד אחד מסיימי מקצים
של 61, 100, 160, 200
אנשים שעשויים מברזל, שוויתור אינה
מילה בלקסיקון שלהם!
והם חוצים את קו הסיום בדמעות,
לא מעכלים את גודל האירוע
את גודל ההישג!
מתחבקים ובוכים בזרועות האשה,
או חבר, מאמן, אנשים שליוו אותם
בחודשים הארוכים של האימונים.
לילות כימים של ריצות "בק טו בק"
והכל מסתכם ברגע אחד של חיבוק
ודמעה!
ואני דומע איתם!

יום שני, 22 בספטמבר 2014

שתלתי בגינה
פרחים רבים
מגוונים
איני זוכר כמה
איני זוכר איפה
איני זוכר איזה
כל פרח
שמתגלה לי
כאילו מחדש
ממלא אותי שמחה
ממלא אותי גאווה
ממלא אותי
*מוקדש לכם, חברי לפייס
רציתי לכתוב לכם על שבת מושלמת
של אין על החיים האלה
אחרי ריצת בוקר.
רציתי לספר לכם
על ארז שהגיע במיוחד
בשביל לרוץ איתנו
ודני שבא ללוות אותו על אופניים
על עמיחי שלא שוכח להזכיר לי
שאני עם הצבע הלא נכון
על הדר שהשאירה אותי בלי אוויר
ובלי מילים
כשקשה לי אני שותק...
רציתי לזכור עוד רגעים
מהריצה הזאת
איך אפשר לזכור משהו
כשכל מה שעובר לי בראש
זאת המנטרה
"נשבע לך לא עוצר
בחייאת עיוני לא עוצר..."
מה אני כן זוכר?
קפה עם חברים בסיום
ובירה בבית להתאוששות
בתשע בבוקר
אין על החיים האלה!
— עם ‏ריצה ואתלטיקה גליל עליון‏ ו-‏‏4‏ אחרים‏.

יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

כבר כמה שבועות שאני לא מתאמן
סדיר, שילוב של עצלנות, חוסר מוטיבציה וחוסר יכולת להרים את עצמי מהמיטה בבוקר.
וזה ניכר, במשקל, בהיקפים ובהרגשה הכללית שאני מרגיש שמן וגם החולצות שלי לוחצות עליי לחזור למוטב...
אז החלטתי לחזור לעצמי, לקחת את עצמי בידיים (למרות שיהיה לי כבד)
ולחזור להתמיד.
חוץ מזה שדקלה לא הייתה צריכה אותי בבית השבוע (היו לה אורחים והיא לא צריכה גם אותי על הראש)...
אז יום א' אימון משולב של שרירי ליבה וריצה, היה תענוג, לחות מגניבה
וקושי שלא מהעולם הזה, פשוט כיף!
יום שלישי, אימון אינטרוולים!
מקטעים של קילומטר בקצב מהיר וביניהם ריצה קלה *4
אם זה לא פנאן אז כנראה שאני לא יודע מה זה פנאן... (מה זה פנאן?)
יום רביעי אימון עליות...
רצים בעליה עד שהמאמן שורק או עד שמקיאים, הראשון מביניהם...
אה, גם זה *8...
אז אני לא יכול לשבת כי כואב התחת,
הולך כמו פינגווין כי לא מצליח להצמיד את הרגליים...
ולא יכול לשכב כי צריך לשלם על הזמן מחוץ לבית, יש מלא כביסה....
וביום שישי לקינוח 15 ק"מ בשביל להצדיק את הפיטום בשבת.
תמשיכו לעקוב...
אני הייתי איתי ותזכרו שחייתי ביניכם
כמו צמח בר...

תמונה: ‏נתחיל מהסוף
כואב לי כל הגוף, אני עייף מת
ואני חושב שפרקתי צלע

כבר כמה שבועות שאני לא מתאמן 
סדיר, שילוב של עצלנות, חוסר מוטיבציה וחוסר יכולת להרים את עצמי מהמיטה בבוקר.
וזה ניכר, במשקל, בהיקפים ובהרגשה הכללית שאני מרגיש שמן וגם החולצות שלי לוחצות עליי לחזור למוטב...
אז החלטתי לחזור לעצמי, לקחת את עצמי בידיים (למרות שיהיה לי כבד)
ולחזור להתמיד.
חוץ מזה שדקלה לא הייתה צריכה אותי בבית השבוע (היו לה אורחים והיא לא צריכה גם אותי על הראש)...
אז יום א' אימון משולב של שרירי ליבה וריצה, היה תענוג, לחות מגניבה
וקושי שלא מהעולם הזה, פשוט כיף!
יום שלישי, אימון אינטרוולים!
מקטעים של קילומטר בקצב מהיר וביניהם ריצה קלה *4 
אם זה לא פנאן אז כנראה שאני לא יודע מה זה פנאן... (מה זה פנאן?)
יום רביעי אימון עליות...
רצים בעליה עד שהמאמן שורק או עד שמקיאים, הראשון מביניהם...
אה, גם זה *8...
אז אני לא יכול לשבת כי כואב התחת,
הולך כמו פינגווין כי לא מצליח להצמיד את הרגליים...
 ולא יכול לשכב כי צריך לשלם על הזמן מחוץ לבית, יש מלא כביסה....
וביום שישי לקינוח 15 ק"מ בשביל להצדיק את הפיטום בשבת.
תמשיכו לעקוב...
אני הייתי איתי ותזכרו שחייתי ביניכם
כמו צמח בר...‏

יום רביעי, 6 באוגוסט 2014

אימון יום רביעי בטיילת
אני יושב באוטו במזגן
מפרסם סטטוס אחרון לפני הריצה
מדומם מנוע ויוצא
מרגיש כאילו נכנסתי לסיר מרק...
יוצאים לחימום וזה מרגיש כמו מקלחת
לפני שנכנסים לבריכה
המאמן מתדרך על פרטי האימון
הפעם הוא מחולק לשלושה חלקים:
קצב קל, בינוני ומוות...
ישר אני מצהיר שהיום אני רץ קל
עד השלב שצריך לעבור לקצב בינוני
זה עובד לי יפה...
מסיימים את השלב של הבינוני
ואני מגביר למוות
אני מרגיש אותו מתקרב
פתאום, ברגע אחד אני מרגיש חולשה
אני נזכר בצום של אתמול
אני מאט וסימה מאטה איתי
היא שואלת אם אני סוחב רגל
אני עונה שאני סוחב שתיים...
אני עכשיו מרגיש כמו בוב ספוג
שרץ בתוך הים....
הריצה נגמרת, עושים שחרור ומתיחות
ומתפנים להחזיר נוזלים ולהסדיר
נשימה, סימה אומרת שאני מפגר
שרצתי אתם ככה
אני אומר שזה ידוע ושהיא לא אמא
שלי ושאם אני אשתה עוד טיפת מים
אני אטבע....
ונכון שלא היתה ריצה הכי מוצלחת
אבל לפחות יצא לי מזה סטטוס....

יום שישי, 1 באוגוסט 2014

ושוב ריצת יום שישי
ושוב כמו תמיד
כל ריצה היא סיפור אחר
רץ עם הבנות ומדבר על בנים
ככה זה, מתחבר לצד הנשי
עם כל כך הרבה נשים מסביבי 
כל הצדדים שלי נשיים....
סימה אומרת שאני "alfa mile"
אני שכחתי בכלל שאני "male"
תובנה שלי,
אם נשים היו מנהלות את המערכה
זה היה נגמר במשיכת שיער וחיבוק...
אחרי הריצה קפה, קרקרים ואוירה
יושבים וצוחקים,
מנקים קצת את הראש
אבל הלב רחוק אי שם
אני לובש אדום אבל הלב שלי חאקי!
שבת שלום ושקט על פני תהום...

http://soferstamm.blogspot.com/
 — ב-‏נחל חרמון- בניאס‏.

תמונה: ‏ושוב ריצת יום שישי
ושוב כמו תמיד
 כל ריצה היא סיפור אחר
רץ עם הבנות ומדבר על בנים
ככה זה, מתחבר לצד הנשי
עם כל כך הרבה נשים מסביבי 
כל הצדדים שלי נשיים....
סימה אומרת שאני "alfa mile"
אני שכחתי בכלל שאני "male"
תובנה שלי, 
אם נשים היו מנהלות את המערכה
זה היה נגמר במשיכת שיער וחיבוק...
אחרי הריצה קפה, קרקרים ואוירה
יושבים וצוחקים,
 מנקים קצת את הראש
אבל הלב רחוק אי שם
אני לובש אדום אבל הלב שלי חאקי!
שבת שלום ושקט על פני תהום...

http://soferstamm.blogspot.com/

http://aagalgalot.blogspot.co.il/‏

יום שבת, 12 ביולי 2014

יום שישי, השעה שלוש וחצי לפני התרנגול, רבע שעה לפני שהשעון אמור היה לזמזם.
אני מזנק מהמיטה, יש לי שעה להתארגן ולצאת מהבית לריצה,
 זאת ריצת סוף שבוע ראשונה מזה כמה חודשים שארוץ עם הקבוצה
 וההתרגשות נותנת אותותיה.
אחרי שקפצתי מהמיטה מתיישב ליד המחשב עם כוס קפה וקורנפלקס עם חלב
 ובודק מיילים, פייסבוק ועוד מדיות להעברת מסרים לא חשובים במיוחד...
אחרי שעברתי על כל ההודעות וכו' אני הולך לשירותים,
 להיפרד בפעם אחרונה מהפיצה של ארוחת הערב מאתמול.
שוטף פנים ובודק שלקחתי את כל מה שצריך לריצה. 
 אני יוצא מעט באיחור בנסיעה לגליל,
בדרך יש אוויר טוב ומוזיקה מעולה ואני על גל ירוק... (רמזור אדום אחד לא היה לי)
מגיע עם הלשון בחוץ לכניסה לבניאס שם קבעתי עם סימה 
והפתעה נעימה הייתה כשראיתי שהיא לא לבד.
איזה דה ז'ה וו, אני ועוד חמש בנות רצים, סליחה רצות על הנחל, 
כמו בימים הטובים לפני שהתחלתי להבריז וברוב חוצפתי הלכתי לעבוד בימי שישי...
בשלב מסוים סימה ואני מתיישבים על הקצב שלנו ורצים קדימה,
כל כך התגעגעתי לרוץ ריצה משוחררת וחברתית על הנחל, 
הריצה הכי טובה מזה כמה חודשים.
כרגיל בריצה עם סימה אני מדבר וסימה מקשיבה
 ומידי פעם היא אומרת משהו ואני מקשיב, רק חסרה לי ספה, ממש טיפול פסיכולוגי...
מסתבר שאני מדבר המון כשאני סובל, למרות שלא ממש סבלתי
ואפילו נהניתי מהריצה, כמה חיכיתי לזה!
זאת הייתה לי תרפיה טובה, ניתוק מוחלט מהעולם לשעה וחצי,
לא פקטיבים בפייסבוק ולא נעליים, פה כולם אמתיים בלי פילטרים ובלי אשליות,
מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל והשיחה היא כנה ואנושית,
אין עריכת טקסט או מחיקת סטטוס, אמרת פגעת, 
תשקול מילים לפני שאתה פותח את הפה. 
כמיטב המסורת בסיום הריצה נפגשים עם שאר הרצים,
פותחים שולחן או מחצלת ומחזירים את הקלוריות האבודות, 
זאת  עוד אחת מהמשימות ליום שישי והפעם מבצעים אותה מבלי להזיע,
רק אוכל טוב, אנשים מובחרים והאווירה בהתאם.

בתקווה להמשיך ולעדכן בשבועות הבאים...



יום רביעי, 9 ביולי 2014

הקיץ הגיע ואתו אירועי ריצה חברתיים, בעיקר ריצות ליל ירח,
כאשר החוקיות היא שמארגנים את האירוע לשבוע של אמצע החודש כדי לנצל את הירח המלא,
לא פחות חשובה מנוכחות הירח היא נוכחות אוכל ובירות או אלכוהול קל מכל סוג שהוא,
למרות שבירה היא המומלצת, משקה קל יחסית שעוזר בהתאוששות הגוף ולפתיחת הנפש...
ריצה אחת כזאת התקיימה אתמול בערב 9/7/14 .
אירוע כזה שמתקיים בחצר האחורית שלנו, בארגון של רצי רמת הגולן
ובניצוחם של עמיחי זליגר ואלי מוסקוביץ' לא יכול להיות פחות ממושלם
 וכשידעתי ש"בזלת" נותנים חסות זה היה ברור שיהיה נפלא פלוס.
על הפרק ריצה בשני מקצים לא תחרותיים של 13 ו8 ק"מ,
זאת ההזדמנות שלי לחזור ל לעניינים אחרי תקופה של הפחתת עומס מטעמי חוסר רצינות...
בנוסף זאת הייתה הזדמנות לקאמבק עם הפרטנרית המושלמת סימה
שהגיעה יחד עם עוד חברים מהקבוצה הגלילית,
קבעתי עם סימה מראש לרוץ יחד כדי שלי תהיה מוטיבציה ועניין ולה יהיה כיוון וחברה.
על הריצה עצמה אין מה להרחיב יותר מידי, רצנו בעליות בשטח,
 אני דיברתי וסימה הקשיבה, היא השתדלה לא להפריע לי ואני השתדלתי לא להעיק,
 עקפנו, נעקפנו, נהנינו האחד מהשנייה ובעיקר מהריצה.
בדרך עברנו בדרכי טנקים, על צירי החקלאים בינות כרמים, מטעים ושטחי מרעה בקר וצאן.
כשסיימנו חיכו לנו שולחנות עמוסי כל טוב,
 עוגות, לחמים וגבינות, אבטיחים ומלונים וכמובן בירה, הרבה בירה!
שבלי ספק תרמה לאווירה שהייתה טובה אבל השתפרה פלאים ככל ששתינו עוד...
עד כדי ששכחנו שיש עוד משחק חצי גמר והלילה עוד צעיר.
תודה לרצי רמת הגולן על ארגון מופתי גם של המסלול המסומן למופת
וגם על הכיבוד שהצליח לרצות את כל הנוכחים.
תודה למועדון ריצה גליל עליון שהפגין נוכחות יפה שתרמה כדי להעצים את האירוע.
ולסימה שסבלה אותי כל הדרך בעליות וגם בירידות....
14/8/14 ריצת ליל ירח בגליל, רשמו לפניכם!




יום שבת, 28 ביוני 2014

סוף סוף אחרי תקופת יובש יצאתי הבוקר (שבת) לרוץ.
 ריצת נפח אחרי שהזנחתי בשלושת השבועות האחרונים מתירוצים שונים.  
שבת 5:45 בבוקר ואני פוגש את הדר בשער הראשי של המושב,
הכוונה לרוץ הלוך חזור, לא מסלול יפה או מאתגר, 
רצים בשביל לסמן וי עם השתדלות ליהנות ככל האפשר.
הדרך הלוך מתגלגלת בירידה מתונה, אני כהרגלי לא סותם את הפה (שונא שתיקות מביכות)
השיחה מעניינת ואני משתדל לתת גם להדר להתבטא, 
ואין לי את מי לשתף בגלל ששבת ואני לא נכנס לפייס...
שמתי לב שאני נוטה למשוך שיחות לכיוון שלי, אבל אני עובד על זה....
מדברים על כתיבה ועבודה, דת השראה ופייסבוק...
הדרך חזרה היא האתגר האמתי, זאת לא עליה רצינית ולא שרצנו מהר או הרבה,
 זה נטו תשלום על ההזנחה מהשבועות האחרונים.
הנשימה כבדה וקשה, הרגליים מתפללות להפוגה והראש, אוי הראש!
הוא במלחמה אישית בינו לבין עצמו,
כקילומטר לסיום אני עובר לדקה הליכה, במהלכה אני מקלל את עצמי בלי סוף... 
הדר אומרת שזה מדהים כמה קל להתדרדר ברמת הכושר,כל שבוע בלי אימון הוא עוד מדרגה שיורדים,
אני מסכים ואומר שכושר הוא כמו מוניטין, לבנות אותו לוקח המון זמן,שנים לפעמים
ומספיקה שטות קטנה או אדם אחד שבאת לו לא טוב וכל המוניטין עלול ללכת לאיבוד.
אני מבטיח לעצמי לעבוד על הזוגיות שלי עם הריצה כדי שהיא לא תעזוב בטריקת דלת... 
 אני מתגעגע לימים שהייתי מכור לריצה, שפספוס של אימון גרם לי לעצב ולהבטיח שזה לא יקרה בשנית.

זה לא סוד שאני מתמקד כרגע בכתיבה והכתיבה מפרה אותי,
אבל אני חייב לזכור את הדרך כי לכתיבה הגעתי מהריצה והריצה היא אחלה פוקוס בשביל להמשיך ולכתוב.
במילים אחרות, אל תוותר על החלום ובדרך לחלום אל תוותר על עצמך!
כמו כן לא הייתי רוצה לחזור למצבי לפני שהתחלתי לרוץ הן מבחינת משקל ומראה
והן מבחינת רצינות והתמדה,
 אז למה אני רץ? אני רץ כדי להגיע אליי!





יום ראשון, 1 ביוני 2014

הניסיון שלי במירוצים  לא רב אבל צברתי קילומטראז' בשנתיים פלוס שאני רץ.

היו מירוצים לעשרה ק"מ, לחצי מרתון ואפילו מרתון אחד,

בכל פעם לפני מירוץ חוזר אותו תסריט, לחץ שמתבטא בכל צעד שאני עושה,

שינה, אוכל והתנהלות יומיומית, גם על חרדת הביצוע כתבתי כבר ובכול פעם  כשאני 

נרשם למירוץ אני מצטער אחר כך, אני כבר מתלוצץ על זה, 

כשמספרים לי על מירוץ שאני חייב חייב להירשם אני עונה,

 "באמת חסרות לי חולצות ממירוצים שנרשמתי ולא השתתפתי"...

בקיצור נפלה אצלי החלטה, אז הרמתי אותה ואמרתי שמבחינתי אני תולה את הנעליים!

לכל המשתתפים בקטגוריה 30-40 אתם יכולים להירגע, אני לא אתחרה אתכם על מקום על הפודיום...

אמנם זה לא רשמי אבל זה מה שמרגיש לי נכון כרגע.

זה הרגיש לי הכי טבעי ומשוחרר לרוץ נטול מכל מחויבות למירוץ כזה או אחר.

ואז באה חברה בהצעה שקשה לסרב לה, להיות נער ליווי...

לא מה שאתן חושבות, ההצעה היא כזאת, 

להירשם למירוץ ע"פ הזמנה מרץ שמעוניין בליווי שלי עם כמה תנאים.

א. סלחו לי גברים אבל יש עדיפות למין היפה.

ב. למרחקים שאינם עולים על חצי מרתון.

ג. קצבים שאינם עולים על קצב דיבור שלי ולמרות שאני מדבר יחסית מהר הקצב צריך להיות סביר.

מבחינתי זאת הצעה של ווין ווין כי אני גם זוכה לרוץ עם חברים (וחברות) וגם אין את הלחץ של התחרות,

הציפייה בעיקר שלי מעצמי ולהיות כל כולי בשביל מישהו אחר,

 זאת חוויה שיש בה המון, הן לצד המלaווה והן לצד המלuווה, גם על ליווי כבר כתבתי...

בקיצור אני פתוח להזמנות...

*כמו שאמרתי, ההצעה היא בלשון זכר אך מופנית לגברים ולנשים כאחד (עדיפות כמובן לנשים)

*מותנה באישור הוועדה (המאמן)

* לא אתנגד לכוס קפה בתמורה...




יום שבת, 17 במאי 2014

לפעמים פשוט יבש המעיין ואין על מה לכתוב, אז אני כותב על זה....

האמת שזה קצת מלחיץ, מי שמסתכל עלי מהצד יכול לראות מחשבות רצות לי על המצח,

 כמו בשילוט האלקטרוני בתחנה המרכזית...

בדרך כלל כשאני מתיישב לכתוב כבר יש לי בראש בדיוק מה תהיה התוצאה הסופית.

ואם לא התוצאה סופית אז לפחות המסגרת, בעבודה אני בנסיעות לא מעט וזה זמן מצוין בשביל לגבש פוסטים.

רוב הפוסטים בבלוג נכתבו בראש וכל מה שהיה צריך זה להעלות אותם על המקלדת,

אני שוקל להשתיל שקע usb ואז אני מתחבר למחשב, פורק למסך את תכולת הראש וכל מה שנותר לעשות

זה לסדר את המשפטים כך שזה ישמע הגיוני.

יש פוסטים שלמים שכתבתי בראש תוך כדי ריצה וחזרתי הביתה ישר למחשב לפרוק.

מתיישב על המחשב עם מוזיקה באזניות רק ככה אני מתרכז, סוג של ניתוק, מדיטציה.

עכשיו למשל אני שומע את התקליט החדש של קולדפליי בשעה 3:30 לפנות בוקר,

כזה אני (משפט קלישאתי כלשהו)  בסיום הפוסט ביקורת על האלבום....

ויש את המקרים כמו עכשיו שחזרתי מיומיים של שכרון חושים במירוץ שליחים הר לעמק

 ואני לא מצליח לכתוב על זה. 

ולא שאני לא זוכר מה היה שם וגם לא שעמם לנו, להפך היה מצחיק, מרגש ומגבש במיוחד.

חשבתי בהתחלה לכתוב את זה בפורמט של ריאלטי,

 "עשרים וארבעה רצים יוצאים למירוץ שליחים למרחק של 215 ק"מ, הישארו איתנו ותדעו ראשונים מי.."  

פה זה נתקע, מה? מה אני כבר יכול לחדש?

שהיה צחוקים? ברור שהיה, עצרנו בדרך כדי להסדיר נשימה מרוב צחוק.

שהיה מרגש? בזה אני רב אמן להפוך כל סיטואציה למרגשת, לא מאמינים?

באחת העצירות לקחתי את נייר הטואלט שהבאתי לטיול, המסכן היה חנוק בתיק כל הדרך אז הוצאתי אותו

להתאוורר, בזמן שהוא נושם אויר פסגות בהרי שקר כלשהו, אני מפריש לי חלה...

ופתאום אני נזכר בבית וכמה אני מתגעגע הביתה, לשירותים הקונבנציונליים שלי, למתקן נייר הטואלט 

וליכולת לקרוא ולשוטט באינטרנט בזמן השהייה בשירותים,

מנגב לחלוחית מתחת לעין, פאוזה בשביל לנצור את הרגע...

מרגש לא? לב מאבן יש לכם, 

בן אדם מוציא פה את המעיים בשביל לגעת בכם ואל דאגה, שטפתי ידיים אחרי...

רציתי לכתוב גם על המפגש עם רצים מקבוצות אחרות,

צח למשל שרץ עם עמי ומתן היה מגדיר להם מטרות בדרך,

מסמן עם הראש והם כמו טיל מונחה מטרה שועטים קדימה ועוקפים את מי שלפניהם.

אצלנו זה עבד הפוך, אחד מאתנו היה בתצפית קבועה אחורה והיינו מחכים לראות תוך כמה זמן עוקפים אותנו...

כל עקיפה גררה תגובה, אם מצא חן בעיננו העוקף הוא קיבל תגובה מפרגנת,

סימה הייתה אמונה על הפרגון, "כל הכבוד, תותח" וכאלה,

נועם ואני היינו מוסיפים "תמסור דש, לאן אתה ממהר? אתה לא רץ בקצב דיבור או שאתה מדבר ממש מהר"

ולסיום חותמים ב"ריגשת"...

אם היה על מה אז היינו מרכלים על הרץ שעקף,

יותר נכון מלכלכים על צורת הריצה, הלבוש או הרמקול המתנדנד על התיק שגונח מיקסים גרועים מהגהיינום, 

אפילו האטנו כדי לשמוע כמה שפחות מהרצועה עד שהוא התרחק אל האופק...

הייתה גם רעות, לא רעות ספציפית סתם רעות בלי שם משפחה...

כל המטרה של לרוץ בשלשות הייתה החוויה של המירוץ אבל כמו ריצת נפח רגילה בשישי,

לתמוך האחד בשני ברגעים הקשים והיו כאלה, לא קל לרוץ שלוש ריצות של כעשרה ק"מ ביממה.

הכי קשה מבחינתי זה לצאת לרוץ אחרי הפסקה של כשבע שעות מהריצה הקודמת, 

אבל כשאני לא לבד ואני הכי צעיר בחבורה (חוץ מסימה כמובן) אז אין תירוצים, 

לא ממש אין אבל לא נעים, לא ממש לא נעים אבל רצים, אין לי מושג איך...

זה מזכיר אימון הפוגות בטיילת רק בכפולות, רצים כשעה ואז יש הפוגה של כשבע שעות עד המקטע הבא...

על ההפוגות יש המון מה לכתוב רק שאני לא מצליח לבחור מה,

 אוכלים, שותים קפה ומנסים להתעלם מהחום, מהיתושים ומכל מי שעובר לידינו...

זהו, היה מצחיק רק חבל שאין לי יותר מידי מה לכתוב על זה, לא נורא שנה הבאה עוד פעם,

נקווה שאז אצא פורה יותר...

*תודה קודם כל לסימה ונועם על החוויה האדירה הזאת

וגם לכל שאר החבר'ה שהשלימו את החוויה למושלמת עבורי.

*תודה לשי על הכל ובמיוחד על שתי עצות שהופכות את ה24 שעות האלה למשהו אחר, קולה ונייר טואלט!

*האלבום של קולדפליי משובח כרגיל, אני אהבתי...

*לסיום אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לאשה שאיתי כבר יותר מ18 שנה!

שמאפשרת לי את כל זה ושהברזתי מיום ההולדת שלה ויצאתי ל24 שעות בשבילי.

את האור בחיי והסיבה לכל מה שאני עושה, בשביל לחזור אליך בסוף היום שווה לצאת בבוקר מהבית,

בשביל מגע שלך שווה להתקלח, בשביל נשיקה ממך שווה לצחצח שיניים, הדבקת אותי 

באופטימיות שלך ובחיוך שלא תלוי בכלום, את האישה של חיי והגורל עשה איתי חסד במקרה הזה,

אני אוהב אותך דיקי שלי, יום הולדת שמח! :-)






  








יום ראשון, 11 במאי 2014


הוא היה אלוף העולם!

לא חשוב במה ואיך העיקר להיות אלוף העולם, לטוב ולרע.

עוד בגן הוא היה הכי גדול ובשביל זה התעכב עם העליה לכתה א',

הוא היה הכי יתום בגן ואח"כ גם בבית ספר.

הוא היה אלוף העולם בלדחות, את בית ספר ואת הבגרויות, הרי יש לו את כל החיים לפניו...

הוא היה אלוף העולם בתירוצים, אם זה תירוצים על ציונים במבחנים

 (במידה ולא היה לא תירוץ והוא הגיע לכיתה) תמיד צריך להיות הכי ולא משנה במה,

החייל שמשרת הכי רחוק מהבית או שגר הכי רחוק מהבסיס, שמקבל את כל השיבוצים הכי הזויים 

ובסופם גם קיבל גם תאריך שחרור שכולם קינאו בו, 

התחתן הכי מוקדם וחזר למושב, הפך לאבא הכי צעיר ועוד לתאומים ועדיין היה אלוף העולם בתירוצים.

למה לבצע עכשיו אם אפשר לדחות? אז לא קמים בבוקר, כבר נמצא לזה סיבה,

אז נעלה קצת במשקל, הרי זה קורה לכולם אחרי החתונה ועדיין להיות ראשון!

היה מחליט לצאת בבוקר לרוץ, קם ומצחצח שיניים, מתלבש ושותה קפה, עובר בשירותים כמובן,

יוצא החוצה ומאפס את השעון, מכבה את השעון וחוזר למיטה, נחשוב על תירוץ אחר כך...

לכל כישלון היה לו תירוץ, בתחרות או בשגרה תמיד היה משהו בשרוול, 

או כמו שאומרים, שטויות! הוא אף פעם לא השתמש בביטויים שכולם אומרים, אולי כי לא ידע להשתמש בהם 

בזמן ובעיתוי ואולי כי חשב שזה נדוש, היו לו ביטויים משלו.

ויום אחד פשוט נגמרו לו התירוצים!

הוא התחיל להיות יעיל בעבודה ואפילו לקבל פידבקים חיוביים, 

בבית אפילו תיקן את האופניים של הילדה שחיכתה להם חודשים.

ועל המסלול...

אימון עליות, המאמן נותן את הבחירה לבצע חמש או שש פעמים,

כשהגיע למעלה בפעם החמישית נשבע שזאת הפעם האחרונה,

אבל כשחזר לנקודת ההתחלה הוא לא מצא תירוץ מספק למה לא לעלות שוב, אז הוא עלה...

כשהשותפה הקבועה ביקשה שיגיע לריצה ביום שישי הוא לא מצא תירוץ וקם ברבע לחמש למרות 

שישן רק ארבע שעות בלילה, אבל כשאשתו ראתה אותו לבוש היא שאלה אם הוא יוצא לרוץ ולמה , 

לא הייתה לו תשובה וכשהיא ביקשה שיחזור לישון לידה הוא לא היסס וחזר למיטה החמה ולחיבוק האוהב.

אני ארוץ מחר הוא אמר, זה לא תירוץ זה אילוץ שכנע את עצמו!

כשקם בבוקר למחרת, ביום שבת בחמש הוא חיפש סיבה להישאר במיטה, חולשה כלשהי,

אולי כאב, אבל הוא לא מצא, אז הוא יצא לרוץ וחזר מאושר!

הוא הבין שבשביל להיות אלוף העולם צריך לנצח את כולם, במיוחד את הקרובים והחשובים לך.

ולזה אני לא אסכים, לא היום.

אז אני מוותר על אליפות העולם וחוזר לאיזון העולם...

הלכה האליפות, חזרה השפיות!


כמובן שיר לסיום







יום ראשון, 4 במאי 2014

יום הזיכרון כאילו מפתיע כל פעם מחדש,

איך שמתחיל להשתנות אופי השירים ברדיו נופלת באחת ארשת עצובה שכזאת.

זה לא סוד שאני בחור רגיש ויום הזיכרון הוא קשה עבורי במיוחד וכל שיר עולה לי כמו כדור טניס בגרון...

זה לא ששכלתי בקרב כזה או אחר קרוב משפחה מקרבה ראשונה או שנייה, או חבר קרוב מאוד,

אבל אני יודע מה זה אבדן ממקור ראשון ואני מכיר יתומים ואלמנות בהיכרות הכי קרובה שיש

והם הראשונים שעולים לי בראש כשאני חושב על שכול, על מי שנשאר.

המשפחה לא באמת צריכה יום זיכרון בשביל לזכור, המשפחה חווה את השכול בכל יום ובכל שעה!

בכל פעם שמודיעים על חייל שנפל או הרוג מפעולות איבה ישר עולים לי לראש בני המשפחה שצריכים להמשיך 

ולחיות עם האבדן הבלתי אפשרי הזה, זה גורם לי לרצות לחבק כל אחד ואחת מהם ולעטוף אותם באהבה.

כמובן שעם כול מירוץ החיים אנחנו עוברים מהר מאוד לסדר היום ולכן כל כך חשוב לקיים את יום הזיכרון,

בשבילנו, כדי שנזכור את אלה שבזכותם אנו יכולים לחיות במדינה חופשית וריבונית, לשיר את ההימנון ולתלות 

את דגל הלאום בגאווה! 

 המעבר החד ליום העצמאות הוא מתבקש מצד אחד בגלל הקשר הישיר 

בין הגבורה לתקומה ומצד שני הוא אכזרי למדי, איך אפשר לחגוג והעיניים  עדיין לא יבשו?

לי אין תשובה וגם אין לי דעה בנושא, כשצריך לבכות אני בוכה וכשצריך לשמוח אני בוכה,

כל חלל וכל הרוג הוא חור בלב ומרוב חורים הלב אינו מסוגל להחזיק בתוכו רגשות יותר,

יש את הצורך לפרוק הכל החוצה.

יום הזיכרון הוא עמק ויום העצמאות הוא גבעה והמעבר מהעמק לגבעה תלוי בעבודה של הראש

ותנועות חזקות עם הידיים, נתראה בפסגה!



שיר שמתחבר לי




יום שישי, 2 במאי 2014


כשמתחילים לרוץ במרחקים הקצרים יחסית הכל זורם, 

השמיים כחולים והציפורים מצייצות אתה/את "נותן/ת בראש" וההרגשה היא שאפשר לרוץ ככה לנצח,

 כשהריצה נגמרת החולצה בקושי לחה מזיעה ואפשר להמשיך לבית הקפה הקרוב בבגדי הג'וגינג כאילו 

זאת סתם אפנת ספורט אעלק אלגנט ...

 כשהמרחקים עולים מתחילות תופעות שהשתיקה יפה להן, אבל יופי זה לא הכל בחיים 

ואני החלטתי לא לשתוק! לא נשכח ולא נסלח!

גם אני איתי מן, קרבן התעללות של בגדי הדרייפיט הסינתטיים...

אני יודע שלא כולם סובלים מהתופעה  אבל הרוב מכירים בה.

כשחולצת הדרייפיט נרטבת מזיעה ומתחככת על הגוף ובעיקר על הפטמות התוצאה היא כמו של עבודה

עם נייר שיוף, שמעתי על רץ שסיים מרתון וברכב המאסף הגיעו הפטמות שלו...

ויש לזה פתרונות, משחות כגון בודי גלייד ווזלין, פלסתרים או לרוץ בלי חולצה.

אחרי שהרסתי חולצות עם ווזלין (מביך להסתובב עם כתמים שנראים קידוחי הנפט בגולן)

והבודי גלייד לא עזר נותרו שתי אופציות, לרוץ בלי חולצה (אבל עם סוודר) או פלסתרים.

נחשו מה בחרתי?

אז זה כבר נהיה נוהל, כל ריצה בלי התחשבות בטווח אני עם פלסתרים!

אם כך מה הבעיה? הבעיה היא כשנמצאים רחוק מהבית ואין פלסתר ואני מתבייש לבקש

בקבלה בבית הארחה במצדה פלסתר מערכת עזרה ראשונה...

בעיקר כשמדובר בשעה חמש בשבת בבוקר...

אשתי אומרת שמגיע לי לסבול, או בציטוט "אתם הגברים תמותו מבושה ולא תלכו לבקש..."

שטויות, אני לא סובל.... זו את שלא מצליחה לישון כשאני צורח מכאבים במקלחת...

אז מה עושים? מאלתרים!

מצאתי תחבושת היגיינית (לא שלי) וחתכתי חתיכות קטנות שמתאימות לגודל הנדרש,

כמובן שצריך להיזהר, לא היינו רוצים לתלוש את כל השער באזור בסיום הריצה...

בתכנית היה רשום 14 ק"מ בתוואי הררי אז אמרתי שאם בית ההארחה נמצא למעלה והכביש למטה,

אז ארד לכביש תשעים לכיוון ים המלח ואטפס חזרה מספר פעמים לפי הק"מ הנחוץ,

זאת חוויה מעצימה לטפס ולראות את השמש עולה מאחורי המצדה...

ואז לאט לאט אני מרגיש את זה מגיע, תוך כמה דקות אני מרגיש את האלתור שלי נודד בחולצה לאזור הכתפיים,

 לגב וחזרה ופוף, נעלם...

כמו כוכב מערבון שנורה ומרגיש את פצע הירי וכתם הדם מתפשט באטיות ואז הוא אומר כמה שזה שורף...

מי שלא מכיר את התופעה נבהל, זה נראה באמת כמו שני פצעי ירי...

ההחלטה להמשיך לרוץ קשה, אך אני מבין שזהו מבחן גבריות שמהר מאוד הופך למבחן הישרדות.

האמת שזה הסיח את דעתי מהקושי של הריצה,

כל הריצה אני אומר לעצמי שזה שווה את הסבל שיבוא אחר כך (אין דבר ששווה את הסבל הזה!)

מזל שרצתי עם חולצה אדומה, זאת פעם ראשונה שהבנתי למה טוב הצבע האדום...

כמובן שסיימתי את הריצה, כמובן שנשחקו לי הפטמות, 

כמובן שהכי נורא זה במקלחת כשהזיעה נכנסת לפצע...

את הריצה הזאת אני לא אשכח בקרוב, לפחות עד שיגלידו הפצעים...

נשים, אתן בטח אומרות עכשיו "אוי אוי אוי, כשאני הנקתי..." די! יש לכן מונופול על צירי לידה, שחררו...

זה שלנו!

ולכם הגברים שלא סובלים מהבעיה, אתם קוראים לעצמכם גברים?


*מי שיפתח חזיות לגברים יציל לפחות נפש אחת בישראל. (שלי)

*למה בכלל אני צריך את הפטמות? איזו תועלת הן מביאות? אההה, כמו התועלת של יתוש...

*למכירה זוג פטמות תואמות עם שפשופים בפרונט...

***השמש בכלל עולה באזור ים המלח במזרח (מעל ים המלח סימה...)

זאת אומרת מעל הרי אדום זה פשוט נשמע לי יותר רומנטי...  


שיר לסיום










יום רביעי, 23 באפריל 2014

אני מקבל לעתים קרובות  תגובות  של אנשים שפונים אליי ואומרים כמה הם מזדהים עם מה שאני כותב.

כאילו שדיברתי ממש עליהם.  זה מחמם את הלב לשמוע תגובות כאלה

 ולדעת שהצלחתי לגעת ברבים כל כך ולהשפיע על החלטות ותחושות של אנשים שאת רובם איני מכיר

ושחווים את אותן החוויות ואותם משברים שאני חווה.

באחד המשברים מהתקופה האחרונה, בשיחה עם חברה (כן, שוב אותה חברה) היא אמרה שהגיע הזמן 

שאקבל גם חזרה מההשפעה שלי על אחרים ושאשאב משם כוח, נאלצתי להסכים איתה.

זה היה לאחר שהשתתפתי באופן ספונטני יחסית במירוץ ל10 ק"מ, איך נגיד? לא היה להיט...

באמצע הדרך קיללתי בעיקר את עצמי על שהגעתי והבטחתי לעצמי שזה המירוץ האחרון (כן בסדר)

המסקנה הייתה שאני צריך להאמין בעצמי יותר ושהמחסום העיקרי שלי הוא הראש. (שוב הראש..)

אני הרי יודע שההרגשה לא משקפת את היכולת אבל לפעמים זה חזק ממני וגם הסחות מסביב 

(עבודה, ילדים, האישה) משפיעים על מצב השקט התעשייתי ועל הביצועים בשטח...

באותו מירוץ הייתה תמונה מרגשת שאני לא אשכח בחיים, בחור אחד שלא מחמיץ כמעט אף מירוץ

באזור, סיים את המירוץ בתוצאה של 01:10:00 כשהוא חוצה את קו הסיום בליווי של עשרות חניכי תנועת 

"אחרי".    תוסיפו לזה את העובדה שהבחור יליד 1935 זאת אומרת שהוא בן כמעט 80!

מה שנתן לי סטירה והעיר אותי...

מה הבנתי מזה? א. אם אתה אוהב משהו תעשה אותו למרות הכל.

ב. אין דבר כזה אני לא יכול.  ג. הכול בראש! (עוד פעם הראש) 

אז אני עושה חשבון נפש ומחליט החלטות לשנה הקרובה.

מבחינתי ראש השנה הוא עכשיו.

אני אחד שלא אוהב להחליט, אם מדובר בזוטות או החלטות הרות גורל אני מעדיף "לשבת על הגדר"

ולתת לאחרים לשבור את הראש וכשאני כן מחליט אז בדרך כלל זה מהלב ולא מהראש

וזאת בעיה כי כשהראש מבין את מה שהלב החליט, הוא דופק את הראש בקיר...

אז כמה החלטות מהראש לשנה הקרובה:

-לא לוותר, לוותר זה לבחור בדרך הקלה וכשאני מוותר לעצמי אני מוותר על עצמי!

-לא להתייאש, לא יכול להיות שאני מרגיש לא מסוגל ושכולם אומרים לי שאני כן,

בטוח מישהו פה טועה ואם אתייאש לא אוכל להוכיח להם שהם טועים... 

-לא! זאת לא מילה גסה, לכן מצד אחד אני מחליט לא לפחד לשמוע לא,

כי מי שמפחד לשמוע לא אף פעם לא ישמע כן.

ומצד שני אני מחליט שאף אחד לא ימות אם אני אגיד מידי פעם לא, אולי אפילו ילמדו להעריך את הכן...

-כשטוב לי אני אומר שטוב לי וכשלא אני אעשה הכל כדי שיהיה טוב!

-כשאני אוהב אני צועק את זה וכשאני לא אז אלחש את זה.

-כשאין לי מה לומר אני שותק.

-הפוסטים שלי לא חייבים להצחיק, צחוק זאת הדרך לברוח מתלאות היומיום ואני מחליט להתמודד!

-התחרות היחידה שלי היא מול עצמי ובשביל זה כל מה שאני צריך זה לצאת ולרוץ,

סביר להניח שהטוב מביני ינצח..

*כוכביות אמורות לתמצת בשלוש נקודות את מה שמרחתי על פוסט שלם...

*לא תמיד יש משהו שנון להגיד אז אני ממלא את הכוכבית בטקסט סתמי, סתמי לא ס'תמי...

*לפעמים הרעיונות נקטעים באמצ


שיר לסיום...


אמרו לי שלפעמים צריך לחייך ביזום, אז הנה...



וכמובן...




יום שלישי, 8 באפריל 2014

תמיד אחרי שמגיעים לאיזושהי פסגה יש נסיגה.

ככה זה בחיים וגם בריצה, הרי כבר רצתי מרתון ויצאתי ממנו במצב סביר,

אחר כך הייתי חולה, חצי מרתון בירושלים ואז מדבר, יבש ...

 אין שום מטרה באופק, אז יש כאלה שישר חושבים על היעד הבא ויש כמוני.

חופשי ומאושר ומסתובב לי ללא מטרה או כיוון.

מדשדש לי בבינוניות ורק מנסה להעביר עוד אימון בשלום...

מכאן עולה המסקנה שבמקרים מסוימים כדי להתקדם יש צורך לקחת צעד אחורה...

הראש צריך קצת מנוחה, לחזור ולרוץ בגלל התשוקה לריצה,

בגלל ההתרגשות שלפני ותחושת הסיפוק אחרי ובאמצע יש תענוג צרוף!

אני יודע לרוץ למרחקים ויודע לרוץ בקצבים מהירים, אבל השילוב בין השניים לא מספק..

ולכן במחשבה משותפת עם שי המאמן שלי/של הקבוצה החלטנו לקחת צעד אחורה ולהתחיל

לחזק את היסודות, לעבוד על חיזוק ומהירות והכי חשוב להחזיר את חדוות הריצה!

מאוד קשה לשמר מצב קיים מבלי להשתפר,

זה כמו יין, אם הוא לא יין איכותי שמשתבח, אז עם הזמן הוא מחמיץ!

הוא יכול להיות אחלה חומץ לסלט, אבל יין הוא כבר לא יהיה...

בדומה לניסיון לעבור במעבר צר והחולצה מסתבכת בקוץ של תיל ואז יש שתי אפשרויות, 

להמשיך להתקדם ולהגיע ליעד עם חולצה קרועה ושריטות על כל הגוף או לקחת חצי צעד אחורה, 

לשחרר את החולצה ולעבור מהצד.

צריך לזכור לא ללכת עם הראש בקיר, בדרך כלל הקיר מנצח!

לא תמיד זה קל לביצוע, אבל אצלי זה מתבקש כמו לטפס עם האוטו לירושלים על הילוך חמישי,

תוריד לרביעי והאוטו יעוף!

מחכה לי עבודה רבה של ריצות בטיפוס וחיזוקים שונים וכמו שאמרתי בשיחה עם חברה

 "העתיד נראה הררי"...

הריצות האחרונות הן מאבק לא פשוט ביני לביני, אני לא מוותר ומצד שני גם אני לא...

יש שיר של אביתר בנאי שמתאר את זה במדויק!

"איזה קרב אלוהים אדירים איזה קרב, בין הבור למים, 

לפחות יש פה קרב לפחות יש מים, פעם היה רק בור, לילה כיום יאיר..."

השיר מדבר על התחזקות, זה בערך מה שאני מנסה לעשות פה...

פירוש שלי, איזה קרב אדיר בין איתי המוותר לבין איתי הנלחם, לפחות יש פה קרב לפחות יש איתי נלחם

פעם היה רק איתי המוותר...

לילה כיום יאיר= גם כשחשוך אני רואה את הדרך ויש לי דרך!

מעבר לזה אני מסתכל עכשיו מהצד על החברים מהקבוצה שחלקם רצו איתי במרתון טבריה

וחלקם לקחו חלק בכוח הליווי, שמסיימים עכשיו תקופת אימונים מפרכת למרתון וינה שיערך ביום ראשון

ה13/4 בוינה כמובן...

היה עלי לחץ מתון להצטרף לנסיעה ואפילו הסתובבה שמועה שאני נוסע, אין לי התנגדות רק שלא התאמנתי,

הכלב אכל לי את הדרכון והקשר היחיד שלי לוינה הוא שניצל...

זה נשמע לי ממש מרגש ומרתק לצאת למרתון בחו"ל, 

חוסר הודאות לגבי המסלול, השפה הזרה, מזג האוויר, מלון, דיוטי פרי, אוכל וכל הנלווה לנסיעה לחו"ל

עם תוספת קטנה של 42.2 ק"מ שמתאמנים אליהם במשך חודשים.

 הטיסות, ההרשמה והמלון נסגרו כבר כשנה מראש!

בקיצור כל ההתארגנות היא שונה, אבל יש בזה גם קסם מיוחד! אירופה...

אז יוצאים למרתון וינה ולחצי המרתון מעל עשרה רצים מהקבוצה, מספר לא מבוטל.

איך אומרים בפולנית? אין בעיה, אני אגיד לי מה נשתנה פה לבד בחושך...

*בהצלחה לכל רצי ורצות המועדון בוינה, אני אחשוב עליכם מכאן.

*אל תביאו לי כלום מהדיוטי פרי, אפילו לא שוקולד חלב עם מילוי ליקרים וודקה...

*מי שלא נוסע מוזמן לשניצל, אמנם לא וינאי אבל השניצל הכי טוב שאני מכיר...












יום ראשון, 30 במרץ 2014

לאחר שנה של התנזרות, היום אחר הצהרים סוף סוף זה קרה, יצאתי לרכוב!

על הנסיבות שהובילו אותי בהתייעצות עם המאמן למהלך קיצוני מעין זה בפוסט הבא...

ובמקום לכתוב עוד סטטוס דביק בפייסבוק אני כותב פוסט, הרי בשביל זה יש לי בלוג, לא?

כרגיל זה היה ספונטני והתחיל לפני שבוע כשהוצאתי את אופני הכביש מהמחסן וניערתי מעליהם את האבק.

מהשלב הזה ועד היציאה לרכיבה עבר שבוע כמו שכבר ציינתי וזה אף פעם לא פשוט.

מראש נקבע שביום א' אני יוצא לרכוב וכל היום אני כמו במגדל פיקוח,

 בודק את הטמפרטורה ואת כיוון ועוצמת הרוח שלא מבשרת טובות.

אבל זה רמת הגולן פה, אי אפשר לצפות ליותר מידי, 

הרי מצב הרוח פה דינמי בדרך כלל והשינוי הוא רק בכיוון.

אז כל היום אני במחשבה שאני יוצא לרכוב ולקראת סיום יום העבודה אני מתחיל להבין שאני מאוד רוצה

אבל עוד יותר מזה אני לא רוצה...

אני אוסף את הילד מהגן ומתחיל התנהלות מתחמקת בבית...

ארוחת צהריים, שירותים של אחרי ארוחת צהריים...

קפה של אחרי צהריים, שרותים של אחרי הקפה של אחרי צהריים...

תחושת כבדות והתכרבלות במיטה ברחמים עצמיים...

 -קמתי מוקדם ויום ראשון היום ויש רוח ורק אכלתי לא מזמן, בקיצור אמן האשליות!

ודקלה העזר כנגדי מדרבנת אותי לצאת ומנסה לשדל אותי בחלקלקות...

ואז זה בא לי פתאום, קפצתי מהמיטה ותוך חמש דקות כבר הייתי על האופניים בדרך אל האופק.

כי אם אני לא יוצא לרכוב יש הרבה משימות בבית שאני צריך לבצע

ואם אני כבר מתחמק אז לפחות שזה יהיה לטובת מטרה חיובית.

זה נשמע פשוט אבל זה ממש לא!

זה לא ששכחתי לרכוב, אחרי הכל זה כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים כל כך מהר.

אבל הגוף מדחיק את ההיכרות עם הפעולה הזאת.

ואני פתאום נזכר בכל מיני שרירים שלא באים לידי ביטוי בריצה...

כי לרכוב על אופניים ממש לא מזכיר ריצה, הם אפילו לא מאותה משפחה!

ולרכוב ברמת הגולן זה תמיד מאתגר, אם המסלול הוא מעגלי או שמתחילים בעליה או שמסיימים בעליה,

האמת שגם בהלוך וחזור זה אותו דבר, בכל מקרה כמעט שאין ישורות משעממות.

אתה רוכב בעליה והרוח בפנים ואתה שואל את עצמך למה אני עושה את זה ולמה זה מגיע לי ולמה אני 

לא משחק קרלינג למשל הרי שם אין עליות, ירידות, פאנצ'רים וכו', משחק נטו ומתי כבר תגיע הירידה?....

עוד נקודה בעייתית ברכיבה ספונטנית (עאלק), 

לרוב מחשבון הרכיבה ללא סוללה ולהטעין אותו לא בא בחשבון אם לא רוצים לאבד את המומנט...

אז ענדתי את שעון הריצה על היד והסתפקתי בו, זה לא שהוא נופל ממחשבון הרכיבה,

רק שהוא מודד לי את המהירות כמו בריצה,

 בדקות לקילומטר (צח, ראיתי את הקצבים שלך על השעון, אני יכול ללוות אותך כשאתה בריצה ואני ברכיבה...).

סיימתי את העלייה ברוך השם ועכשיו הגיע הזמן להתגלגל למטה.

 ולמרות שהרוח בגב קפא לי כל נים בפנים, 

אפילו השחורים באף לא העזו להוציא את הראש או האף החוצה...

מידי פעם עצרתי כדי להפשיר וכדי לצלם תמונת שקיעה קיצ'ית כזאת או אחרת

 ולשלוח טיזר על הפוסט שאני הולך לכתוב על הרכיבה, בעצם על הפוסט הזה...

כי עדיין נשאלת השאלה, אם לא כתבת על זה

 או שלא שיתפת את הפעילות מהשעון בפייסבוק האם זה באמת קרה?

כשאני מגיע הביתה אני מאושר, ניצחתי את הרוח או משהו כזה,

עכשיו אני יכול לרדת על הביננשניט ששמרו לי משבת...

*לכל הנשים של הרוכבים, אם תזכירו לבעליכן שאופניים הם זכר, יש סיכוי שהם יפסיקו לרייר עליהם...

*גברים חושבים שאופניים הם כמו בעל חיים,

אם לא קונים להם עצם (אקססוריז) לעתים תכופות יש להם מבט עצוב של פודל שרק רוצה שיאהבו אותו... 

*זה לא משנה כמה שווים האופניים שלך,

בסופו של דבר המנוע הוא החשוב וכמו שאומרים זה הכל ברגליים שלכם...

*מצחיק איך לכתוב את הפוסט לקח לי יותר זמן מלרכוב אותו...