Follow by Email

יום שבת, 26 באוקטובר 2013

מאחורי כל רץ עומדת אשה מפרגנת!

(שרק מחכה לו בבית עם רשימת מטלות לאחרי הריצה...)


אין מה לעשות, יש מחיר לכל דבר!

ושלא ישמע שאני מתלונן חס וחלילה...

לא הייתי מצליח להתמיד באימונים לבד, הרי כמה יכולים לסבול אותי בבית?

גם ככה אם אני לא אצא לאימון ואשאר בבית לעזור,

הראש שלי לא יהיה בבית, אלא באימון!

זה מתחיל מדחיפה רצינית קדימה, 

"בטח שאני מסכימה, כל המשפחה תרוויח אם תפרוק תסכולים במקום אחר..."

(ותוריד איזה קילו-שניים-עשרים...)

גם הפרגון סובל מעליות וירידות, בהתחלה הפרגון מלא, אח"כ צריך לחדש חוזה,

כמו בכל חידוש חוזה יש משא ומתן, באילו ימים כן ובאילו ימים לא,

כמה פעמים בשבוע, איפה כמה ועם מי...

פתאום אני הופך להיות הגורם הבעייתי,

שבגללו לא נוסעים לטיול או למשפחה, חתונות בימי אימון מקרבה שנייה ומטה,

לא נוסעים לשבת למקומות שאין בהם פתרון לקילומטראז' של ריצת סופ"ש,

ימי הולדת בכיתה של הילדים, תורים לרופא ועוד...

בקיצור הבית מתנהל בין ימי האימון,

לאחרונה גם הדפסתי את תכנית האימונים החודשית שלי בהכנות למרתון

 ותליתי על דלת הכניסה (יציאה) של הבית, 

זה הלו"ז המשפחתי שלנו (יותר נכון, בימים הנ"ל לא לבנות על אבא!)

הילדים פתחו בראיונות למישהו שיחליף אותי ואני מפרגן להם,

אם אפשר אז שזה יהיה מישהו שיוציא את הזבל, יתלה כביסה, יוריד כביסה, יקפל כביסה,

ישטוף כלים והכי חשוב יטגן שניצלים!

בשלב הבא אני אחפש מישהו שיחליף אותי גם בעבודה, 

העבודה ממש מפריעה לשגרת האימונים... 

להיות בן זוג של רץ דורש עצבים מברזל, 

כמה אפשר לשמוע על אימון כזה או אחר, על תחרות כזאת או אחרת,

הרי אין טעם לעשות את כל המאמץ אם אין את מי לשתף...

גם על השולחן בשבת הנושא המדובר הוא כמובן ריצה,

שבת באה בדיוק בזמן מהבחינה הזאת, ממש אחרי הריצה הארוכה של יום שישי,

או אחרי המירוץ של יום שישי...

אם יש יותר מרץ אחד שיושב ליד השולחן זה כבר נהפך לדיון מקצועי.

איזה נעליים לקנות, באיזו חנות ואיפה משיגים את המחירים הטובים ביותר.

שעונים, טייצים, קצבים, מרחקים, הכל על השולחן!

עד שקם מישהו (אחותי בד"כ) ואומר "אין לכם נושאים אחרים לדבר עליהם?" (תכלס, לא!)

כבר מזמן הריצה הפכה להיות מרכז החיים שלי (שששש  "האויב" מאזין)

היה לי באחת מארוחות שבת מקרה של כמעט משבר דיפלומטי, 

כשאחד הנוכחים טען שאין לו זמן לרוץ,

אמרתי לו: "זה הכל עניין של סדרי עדיפויות, אצלי למשל קודם כל הריצה ואח"כ המשפחה..."

כמובן שזה היה בצחוק, 

כמובן שלא יכולתי לצחוק שבוע אחר כך, מכאבים בצלעות, מהמרפק שחטפתי...(ובצדק)

כמובן שהתנצלתי, כמובן שזה לא עזר, על טעויות כאלה משלמים ברגליים!

כמובן שכמו כל קבוצת אנשים שמכבדת את עצמה גם למועדון הריצה שלנו יש קבוצת וואטסאפ,

אפילו שתיים, קבוצת מידע, שתפקידה להעביר הודעות, בד"כ ע"י המאמן,

ואחת בוא נקרא לזה לענייני חולין (חפירות), שבה הכל כשר!

כמובן שמידי פעם יש טעויות בין הקבוצות ובין קבוצה זו או אחרת להודעות פרטיות,

אבל זה חלק מהמשחק...

  הווטסאפ גורם לכל העברת המידע להיות פשוטה הרבה יותר,

 בנגיעה קלה במסך כל החברים מעודכנים!

אני חייב להתוודות שאני מהפעילים בקבוצת החפירות,

 זה בשבילי מזכיר נהג עבריין שנכנס למסלול מרוצים, מה אני אמור לעשות עם החופש ביטוי הזה?

המידע הלא חשוב מתחיל לזרום...

הריצה האחרונה שרצתי, הנעליים החדשות שקניתי

 והתופעות הגסטרונומיות שנגרמות מתוספי המגנזיום וכדו'...

מבחינת הבית  אני בווטסאפ = יצאתי לריצה= אין עם מי לדבר...

כמו בפרסומות, הכל מסביב זז בהילוך אטי...

ביום חמישי הכל צריך להיעשות מתוך חשיבה על מחר, איך אני יוצא מחר לריצה ארוכה

ולא מרגישים בחסרוני.

בבית זה לעבוד בגינה, לשטוף את הבית ושכל המטלות הקשורות אלי יהיו כבר לאחר ביצוע,

שיהיה אפשר להגיד "הסתדרנו בלעדיך, לא היית צריך לחזור"...

בעבודה צריך לגרום לכל מי שעובד איתי להיות בחופש גם במסווה של:

 "אנחנו מאוד רוצים שתגיע, אבל יש לך ימי חופש וחבל שתחפש בכוח מה לעשות" 

השורה תחתונה היא שצריך למצוא את האיזון, או לגרום גם לבת הזוג ולבוס להתחיל לרוץ...



*תופס גם במקרים שהאישה רצה והגבר בטטה...

*האנשים והמקומות טושטשו ע"מ לעכב את גזר הדין!

*פה אני אמור להגיד דברי חנופה לאשתי, 

מכיוון שאני יודע שזה לא יעזור אני נועל נעלי ריצה ומתכונן לבריחה... 




יום ראשון, 20 באוקטובר 2013

אני בחור מאוד תחרותי, זאת הסיבה שאני נמנע מתחרויות!

נשמע הגיוני, לא?

אבל מה לעשות, זה חלק מהעניין בריצה המאומנת.

מניסיון, (אמנם קצר, אבל שלי) 

 כשיש לי מטרה מול העיניים כל ההתמדה שלי באימונים מקבלת צורה אחרת.

המאמן שלי אומר שככל שאשתתף ביותר אירועים כך ירד מפלס החרדה,

רק מלדבר על חרדה נהיית לי מועקה בלב ואני נזקק להחייאה (מוטיבציונית)

לטפל בחרדה באמצעות חרדה? זה חדש, כמו להכניס אדם קלסטרופוב לארון קבורה 

ולצפות שיצא עם חיוך ויבקש עוד...

מה לעשות  שחלק מהאימונים למרתון כוללים בין השאר פז"ם תחרויות?

אז נרשמתי ל4-5 מרוצים של עשרה ק"מ עד חצי מרתון,

הראשון שבהם מרוץ קרית שמונה לעשרה ק"מ!

לא משהו מרגש במיוחד ולא מרחק שאמור לאיים על הרגליים שלי,

אבל הראש, פעם למעלה ופעם למטה...

מצד אחד אני רוצה לתת את הכל ולהוציא תוצאה טובה,

מצד שני, זה קשה! ולמה להסתכן בפציעה (בעיקר באגו)

אני הרי יודע שהתמונות שלי במרוצים עם הלשון בחוץ יכולות להיכנס למצגת

של "כלבים רצים בפוזות מצחיקות"...

אם הייתה אפשרות הייתי שולח כפיל, זה לא שלא ניסיתי, 

אבל "שרק" בדיוק היה עסוק בצילומים לסרט המשך...

בסופו של דבר התייצבתי בבוקרו של יום השישי הראשון של החורף,

תוך שאני מתפלל שירד מבול ויבטלו את המירוץ...(לא קרה)

סה"כ אירוע מכובד ומרגש, בעיקר התרגשתי כשלא מצאתי שרותים ראויים באזור הכינוס!

תמיד לפני אירועים כאלה אני מתחמם בריצה לשרותים כל כמה דקות...

יוצא לחימום קצר ומרגיש שזה לא היום שלי, או שמישהו מרח לי דבק על הסוליות...

עושה הערכת מצב ומחליט לא להשתולל.

כרגיל מזניקים טיפה באיחור, 

התכנית שלי לרוץ בקצב נוח ואם נשאר מה לתת בסוף, אז לתת!

תכנונים לחוד ומציאות לחוד!

עומדים על קו הזינוק כמאה אזרחים ועוד כמה עשרות חיילי צנחנים ותלמידי תיכון,

בכל זאת מירוץ לזכרו של רס"ן אורי אזולאי ז"ל!

כולם בחולצות אפורות של המירוץ, (אנחנו כ17 חבר'ה מהמועדון בחולצות אדומות)

יוצאים לדרך, מסתכל ימינה שמאלה ואני רואה שאני בורח לחברה שחשבתי לרוץ איתה,

מצטער סימה, זה לא ילך בינינו היום, משהו דוחף אותי קדימה, התעורר יצר התחרותיות!

מפה לשם מגיע חבר שהחליט לרוץ דקה לפני ההזנקה, 

"אני איתך, תרוץ בקצב שלך ויהיה בסדר".

זהו, הלכה התכנית!

אני לא יכול לגלות חולשה עכשיו, אם הוא רץ איתי בזמן פציעה אז מי אני שאתלונן, 

חורק שיניים, קצב עולה, קצב יורד, הממוצע נשאר בהתאם לציפיות!

עוקף בדרך ומקבל מבטים המומים, "הנה שרק"...

(ככה הרגשתי בכל מקרה)

כל ק"מ שעובר אני אומר מספיק, אין לי כוח, כואבות לי הרגליים, יש לי לחץ דם, 

תירוצים, ואז אני חושב רגע, אבנר איתי פה ואם אשבר עכשיו מה יהיה בחצי מרתון,

או במרתון וכל מירוץ אחר שיבוא, זה המבחן,

 ביום כזה שמרגישים שלא הכל הולך לא להתפרק ולהביא את המקסימום.

כמובן שככל שעקפתי יותר אנשים כך התחזק אצלי הביטחון, 

לאחר מעשה אני מרוצה שהאני הישן לא השתלט עלי ולא הלכתי/עצרתי/פרשתי...

תשעה ק"מ ושלוש מאות מטר עברו בשלום יחסי ואני בקצב משביע רצון.

רק מה, מישהו החליט שיהיה נחמד לסיים את המירוץ בעלייה,

עליות אני אוהב, אבל עכשיו באים? 

כמו בתכנית, 700 מטר לסיום הלשון מתחילה לבצבץ החוצה,

מה לא נעשה כדי לעמוד בתכנית...

אם אתם קוראים את השורות האלה, כנראה ששרדתי, לא היה לי פשוט אבל זה נגמר

ובשלום!

דברים שרק בקריית שמונה יכולים לקרות:

-מסתבר שבגלל תקלה (שתוקנה מיד) הזמנים הראשוניים שפורסמו היו מינוס דקה,

התגובה שלי:  חבר'ה, אני רצתי את הדקה הזאת ואני רוצה אותה חזרה!

-זקן (לא ממש) עם קלנועית וללא צ'יפ ניסה לחצות את קו הסיום,

 אמרו לו שלא פתחו הפעם את הקטגוריה הזאת אז הוא צריך לעבור מסביב...

-חוץ ממני (כמעט) כל החברים בקבוצה עלו לפודיום, ציפיתי לפחות לאיזכור כ"אוג" שהגיע ראשון...


*תודה לאבנר על הליווי, הצלת אותי!

*תודה לכל מי שרץ מאחורי ולא עקף אותי, אני מעריך את זה מאוד!

*תודה שקראתם עד הסוף, זה לא מובן מאליו! 


יום שני, 7 באוקטובר 2013

                         "רבות מחשבות בלב איש"

ומה לגבי רץ?


שואלים אותי לא מעט, הריצות שלכם נמשכות המון זמן, על מה אתה חושב תוך כדי?

ולמה אתה לא רץ עם מוזיקה?

אז קודם כל הייתי מזמין את כולכם לבקר אצלי בראש,

אבל המשרד לבטיחות וגיהות סגר את המקום בעקבות חריגות רעש,

אין מוזיקה, אפילו הרועשת ביותר שתאפיל על הקולות אצלי בראש...

מבחינתי ריצה טובה היא כזאת שבמהלכה אני רק משנן לעצמי כמה אני נהנה...

כשזאת המחשבה היחידה שעוברת לי בראש, כנראה שזאת באמת ריצה טובה!

אני לא דברן גדול, אבל ברגע שאני מרגיש בנוח ופותח את הפה, אני לא סותם,

יש ריצות שההוראה מהמאמן היא לרוץ בקצב נוח, (יש לזה שם נוסף,

ריצה בקצב דיבור)  אז כשאני עם עוד אנשים זאת לא בעיה

חוץ מזה שאם אני ארוץ בקצב שאני מדבר זה עלול להיות קצב חזק מידי, 

כשאני לבד הבעיה גדולה יותר, סבבה קצב דיבור, אבל אין איתי אפילו כלב לדבר איתו,

אז אני מדבר עם עצמי, מסתבר שאני פרטנר נוראי לשיחה,

 אני גם לא מקשיב וגם נותן לעצמי להשחיל מילה...

אבל יש ריצות אחרות גם, שעוד לפני הצעד הראשון הראש כבר החליט שזה לא יקרה,

הראש כאילו אומר עזוב אותך מלרוץ, אין לך חיים? בטוח יש לך דברים טובים יותר לעשות,

כמו לשכב במיטה, לשחק במחשב או לבהות בטלוויזיה, או בקיצור להעביר את הזמן וזהו...

הרי אפשר להגיע לגיל 120 גם בלי להתאמץ יותר מידי...

לא חסרים סיפורים על אנשים שחצו את גיל מאה,

 אחרי שכל החיים הם שתו בירה ועישנו סיגרים ובכל זאת הצליחו לעבור שוב לסוף התור...

חזרה לענייננו, בריצות הקשות יש כמו בסרטים המצוירים, 

את שתי הדמויות שיושבות לי על הכתפיים, אחת מכל צד.

בצד אחד איתי השמן מפעם ומצד שני איתי הקצת פחות שמן מהיום,

כל אחד מושך לכיוון שלו ובדרך כלל איתי השמן מנצח,

 לאחר שהפעיל את מלוא כובד משקלו (ויש לו משקל) על מנת לשכנע אותי לבחור בו.

אחרי שהתגברתי על היצר וכבר יצאתי לרוץ והתרחקתי מהבית מתחילות מחשבות על תירוצים, 

לא לי, אני הרי יודע בדיוק מה קורה, למאמן!

לא ישנתי טוב בלילה, יש פה מלא עליות, אבנים, מוקשים וכל מיני תירוצים יצירתיים אחרים.

בינינו, זה לא ממש עובד עליו, הוא כבר יודע לסנן בין תירוץ לסיבה...

כשרצים בחברה זה יכול להיות מאוד מביך,

 יצא לי כבר לקבל בטעות מחשבה של פרטנר לריצה שבטעות נכנסה לראש שלי...

מזל שזה לא היה אישי, מזל שהזכרתי לו שהוא חשב על הפסקת פיפי...

בתקופה האחרונה אחרי שהתחלתי להעלות לכתב את המחשבות שלי

אני כותב פוסטים בראש.

 והריצות הרבה יותר שקטות, הבעיה שעכשיו אני מתחיל לשמוע קולות לא מוכרים

ואמא אמרה לי לא לדבר עם זרים...

כוכביות***

*זה מה שנקרא הכל בראש...

*למה הכל צריך להיות דווקא בראש שלי?

*אם אתם רצים איתי ואני שותק, זה לא בגלל שאין לי מה להגיד, 

זה בגלל שאני לא יודע עם מה להתחיל...





יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

אני לא בנאדם חברתי,

 מסיבות שונות שעוד מנותחות ע"י פסיכולוגים מומחים יש לי דחף להישאר זאב בודד

ופולני, לבד ובחושך אאווווווווווו.....


בחודשים הראשונים שלי כרץ מתחיל הייתי רץ לבד ורק לבד!

לא הבנתי איך אני אמור להתרכז כשאדם "זר" נושם לידי וכל כך בקול...

חוץ מזה האמנתי שכל אחד צריך לרוץ בקצב האמתי שלו ולא להיגרר לקצבים שלא מתאימים לו.

עבר זמן וירדה לי המוטיבציה לרוץ לבד, חוץ מזה שהצטרפתי ל"מועדון ריצה גליל עליון",

באימונים הקבוצתיים מאוד מקובל ששניים או יותר שרצים בקצב דומה מבצעים את האימון ביחד.

התמזל מזלי והיה מישהו שרץ בדיוק כמוני, רץ מחונן עם כל הנתונים לקחת פודיום כמעט בכל אירוע ריצה!

טוב אני מגזים, זאת הייתה בחורה אבל כל השאר נכון,

בחורה שחנכה אותי במועדון והאכילה אותי אבק בטיילת...(תודה לירון)

אז למדתי להיות חברותי, לכבד את הפרטנרים שלי בריצה ולא לעכב אותם יותר מידי.

קצת רקע על האימונים הקבוצתיים,

האימון בטיילת מתנהל בצורה כזאת, מגיעים כמה דקות לפני השעה המיועדת של תחילת האימון, 

מדברים קצת, יוצאים לחימום של 10-12 דקות, מדברים קצת.

מבצעים תרגילי ריצה לחימום המפרקים, שימון החלקים הנעים ומתיחת המפשעה שתשתחרר מאוחר יותר...

אה, מדברים קצת תוך כדי...

ואז המאמן מטיל את הפצצה,

 היום תרוצו 500ים, 1000ים, פירמידה, או כל סוג אחר של אינטרוואלים.

קריאות שבר נשמעות ברחבי העיר והחבר'ה מפקידים צוואות אצל העו"ד ש"במקרה" עבר בסביבה...

עומדים על קו הזינוק ומחכים,

ספק אם לראשון שיצא, ספק אם למאמן שיגיד שזאת הייתה בדיחה (משום מה זה לא קורה בד"כ)

התחלנו...

המקטע הראשון הוא הכי קל לביצוע, עד שאתה מפנים שזה אחד מתוך שישה שבעה או יותר...

משום מה המהירים יותר ממתינים שכולם יצאו ורק אז יוצאים ועוברים את כל השאר בבאז מטורף...

בכל מקרה אם חשבתי שלרוץ עם עוד מישהו זה מלחיץ מה תגידו על לרוץ עם המאמן??

תוך כדי האימון המאמן משתדל לפגוש את כולם על המסלול ולדרוש לשלומם,

כמו במבחן מאמץ לקחת מדדים ולראות שכל מי שיצא גם יחזור, בחתיכה אחת...

ברי המזל זוכים גם לליווי ארוך יותר.

מרחוק אני רואה שאני עומד ליפול למארב ואני אומר בלב "שלא ירוץ איתי, בבקשה שלא ירוץ איתי"...

המאמן: "מה קורה? באתי לרוץ איתך"

אני: "בכבוד  רק אל תרגיש לא נעים, אם אני מעכב אותך אתה יכול לעבור קדימה" (זה אף פעם לא משכנע)

אני אגיד לכם, אם הייתי רץ עם מכנסיים הייתי עושה במכנסיים!

באופן קבוע המאמן רץ חצי צעד לפני ואז אני מגביר קצב כדי ליישר איתו קו,

בכל זאת לא נעים, רק בשבילי הוא בא וככה אני גומל לו?

אז אני פותח צעד כדי לעמוד בקצב ושוב הוא חצי צעד לפני, זה מעגל קסמים שלא נגמר,

כמו שני קנייתים שמתמודדים על המקום הראשון באליפות חשובה...

בסיום האימון אני מסתכל על הרצפה כדי לוודא שהרגליים שם

ומיד מחפש משהו יציב להישען עליו לפני שאני מתמוטט...

זה כמו שאתה סוחט לימון עם היד וחושב שהוא גמור, שאי אפשר להוציא ממנו עוד כלום.

ואז אשתך שולפת מסחטת לימונים ואומרת לך אתה רואה, יש עוד מלא מיץ...

ככה אני מרגיש בסיום, שנתתי באימון את כל מה שיש והיה לי,

 אבל כנראה שצריך מסחטה בשביל להוציא ממני לימונדה עסיסית!




*תענוג לרוץ איתך  coach!

*תמיד כשאתם חושבים שנתתם את הכל, יש עוד קצת לתת...

*שתי כוכביות נראו לי מעט מידי אז הוספתי עוד אחת...