יום חמישי, 25 ביולי 2013

שלום! קוראים לי איתי וזה הבלוג שלי.
בבלוג אני אשתף חוויות שאני מאמין שרבים (מהרצים) יכולים להזדהות איתם.
וכמו שבוודאי אתם מבינים הנושא המשותף לרוב הפרסומים יהיה ריצה.
אז קצת עלי, נולדתי וגדלתי וכאשר הגעתי למשקל תלת ספרתי החלטתי שאני חייב לעשות משהו,
אז הלכתי למקרר, פתחתי בירה וחשבתי, איך אני עושה שינוי ומתחיל לחיות נכון יותר?
כעבור שנתיים קניתי אופניים והתחלתי לדווש!
והיו כמה "פיקים" כגון רכיבה מרמה"ג לירושלים, 200 ק"מ ביומיים,
אופני כביש עם צמיג ברוחב של פחות משלושה ס"מ שעליו מועמסים תיקים עם ציוד 
במשקל של כ12 ק"ג ורוכב במשקל מעל 95 ק"ג, החום של הבקעה והכפרים הלא ידידותיים 
(חשבו שאנחנו תיירים כי איזה ישראלי משוגע מספיק לרכב ככה)
וכמובן העליות של ירושלים, סה"כ אתגר גופני לא קל וחוויה רוחנית מיוחדת במינה.
להגיע לכותל בסוכות עם אופניים כשהכותל מפוצץ במתפללים (ברכת כוהנים) וכולם שואלים מהגולן הגעתם?
אתם יודעים שיש בדרך עליות? אתם לא לגמרי בסדר, אה?
הייתה גם רכיבת 150 ק"מ לחרמון מיונתן (רמה"ג) דרך עמק החולה.
"מועדון ריצה גליל עליון"עם עצירה בדרך איך לא, לחומוס במסעדה! ועוד ועוד...
תמיד איכשהו מעורב ברכיבה (באמצע הרכיבה!) אוכל, אם אפשר אז משהו כבד!
ברכיבת הנפח הראשונה שלי כ80 ק"מ מיונתן על ציר הנפט לבניאס וחזרה,
מגיע הביתה נטול אנרגיה ונופל עם האופניים על הדשא, לא יכולתי ללכת אפילו מטר!
אח"כ כל השבת הולך עם ברכיים נעולות כדי שלא יתפסו השרירים.
 אז אופניים זה אחלה! מפתח את סיבולת הלב ריאה, 
שורף אנרגיה ונותן תירוץ לצאת מהבית בשעות הלחוצות של היום.
עוד יתרון של האופניים, שלא צריך לדווש בירידה.
ובניגוד לריצה למשל הכרס לא קופצת!
והדבר שהכי חשוב ברכיבה, שהמצפון שקט וככה אפשר לאכול, הרבה ובלי להתחשבן!
בקיצור ככה רכבתי שלוש שנים, כביש, שטח, הכל הולך מרכיבות נפח של +100 ק"מ ועד 
סינגלים ברמות שונות, היה נחמד, אפילו כיף, אבל זה לא קירב אותי למטרה שלשמה התחיל
כל ה"טירוף" הזה, ירידה במשקל!
ואז החלטתי שזה לא עסק, צריך לעשות מעשה, 
אז קניתי נעליים וקבעתי עם עצמי שמחר בבוקר אני מתחיל לרוץ!
מחר בבוקר הגיע וגם זה שאחריו וכך עברו חודשיים ולמחרת בבוקר התחלתי לרוץ,
שריינתי לי שעה לצורך העניין, בפועל הריצה נמשכה 6-7 דקות, 
הייתי מרוצה בכל זאת, הצלחתי לקום מוקדם ולעשות משהו בשביל עצמי.
וכמו שאמרה לי חברה טובה, בשביל להתחיל לרוץ צריך להניח רגל אחת לפני השנייה 
וכן הלאה...
וככה זה היה במשך חודשיים, הייתי קם בבוקר מוקדם ויוצא לרוץ, יום יום!
המרחקים גדלו, כבר רצתי 6 ק"מ והרגשתי על הגל.
אז בדיוק כשחשבתי שאני בלתי ניתן לעצירה התעוררה הפציעה.
בלשון המקצועית shin splint בלשוני קוץ בת**, למה עכשיו?
במקביל באותה תקופה הוקמה לה קבוצת "רצי רמת הגולן"

שלאחר חיפוש אחרי מאמן נקשרה עם שי בית הלוי ,  מאמן   "מועדון ריצה גליל עליון"
בהתחלה שאלתי אם צריך לבוא עם נעלי ריצה וכל התחפושת לאימון
או שסתם יושבים במעגל והמאמן שוטח את משנתו לרצים החובבים?
מסתבר שאנחנו באנו לעבוד וגם המאמן! לא פשוט...
באיזשהו שלב עלו באוויר דיבורים על "אימון פרטני", "תכנית אימונים"
התגובה שלי: מה קרה? מה אני צריך שיגידו לי מה לעשות ועוד לשלם על זה?
אני מזכיר שתוך כדי פעילות אני עוד סובל מפציעה,
 שלולא שי הייתי בהמלצת רופא נכנס להקפאה של לפחות 4 חודשים!
אחרי מספר שבועות של אימונים עם שי ב"רצי רמת הגולן"
 "מועדון ריצה גליל עליון" מזמינים  את "רצי רמת הגולן" לריצת נפח משותפת, 
אני מגיע עם חבר מהגולן, שני נציגים יחידים ואנחנו עדים להתנהלות הקבוצה, 
שי מוודא שכל אחד יודע כמה ק"מ הוא רץ ומתחלקים לקבוצות קטנות לפי קצבים,
אחת הבנות שואלת אותנו באיזה קצב אנחנו רצים?
 אנחנו מסתכלים אחד על השני וחושבים לעצמנו "שאלה דבילית, תשובה דבילית"! ועונים כמה שייצא.
זאת היתה הפעם השנייה בסה"כ שרצתי עשרה ק"מ!
ואז התחילה להתבשל אצלי המחשבה שגם אני רוצה שיגידו לי כמה לרוץ ובאיזה קצב...
למה אני צריך לחשוב על הכל?
ובאותו יום בסוף יוני 2012 התחלתי להתאמן תחת שרביטו של שי,
וזאת אחת ההחלטות החשובות והטובות שעשיתי!
על לרוץ בקבוצה עוד ידובר רבות ועל ירידה במשקל (כ15 ק"ג) והקשר לריצה כמובן!
אז תעקבו...