יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

פוסט זיכרון אישי!  (לא על ריצה) מוקדש לזכרו של אבא שלי, יהי זכרו ברוך!


היום לפני 28 שנים קרה לנו במשפחה אסון, אבא שלי יצחק (צ'וגו) נהרג בתאונת עבודה.

כבר חודש שאני חושב מה לכתוב ונראה היה שזה אבוד ואין לי על מה,

הרי כבר 28 שנים לא השתנה כלום בסטטוס שלו, האמנם?

האם יכול להיות שאדם הולך לעולמו וכל מה שהוא עשה נעצר?

 האם יכול להיות שהכל היה עכשווי ושהעתיד לא היה בתכניות?

ברור לי שלא, "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"?

זה שעד גיל 32 הספיק להקים ישוב משגשג עד היום,

לסייע וליזום הקמת מפעלים ותאגידים שהיום מובילים בארץ וידועים גם בעולם,

תוך כדי החזקת משפחה למופת, 

זוגיות שאפשר רק לקנא בה ולהיות אבא שאני מנסה לחקות ולעולם לא אצליח!

כשיושבים וחושבים על זה בשנית אנחנו זה הוא והוא זה אנחנו.

משהו בנו מת איתו באותו יום ומשהו ממנו חי איתנו עד היום!

אנחנו זה מפעל חייו ואם כך, כל עוד אנחנו ממשיכים גם הוא וזיכרו ממשיכים!

לסטטוס אבא הוא הוסיף סבא,

זה דבר שאי אפשר לקחת לא ממנו ולא מאיתנו.

אומרים לי תמיד שאני מזכיר אותו, במראה ובאופי.

על זה אני אומר הלוואי, זאת המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל!

הלוואי שעד סוף ימי אספיק לעשות את מה שעשית ב32 השנים הקצרות של חייך!

תודה לך אבא, מתגעגע אליך!