יום ראשון, 8 בדצמבר 2013


יש ימים כאלה!

ואני יודע שלכולם קשה וכשיורד גשם כולם נרטבים... 

ועוד קלישאות שנכתבו על ידי מנחמים כאלה ואחרים...

ת'כלס, יש רגעים שרק אני חשוב ואף אחד מסביבי לא קיים ולא ממש אכפת לי שגם לו קשה

ושעברו עליו חיים קשים ושהוא היה מתחלף איתי בשמחה.

פשוט יש ימים שאני מרגיש שאלוהים מתכחש לי ושהיקום מנסה להקיא אותי.

וזה לא מפתיע, אני לא קל לעיכול, אני עם ראש קשה מידי, לב רך מידי, לשון חדה,

ולעיתים קרובות משאיר אחרי טעם מר של החמצה...

טאמס מישהו?

השאלה היא איך מתמודדים עם משברים כאלה, לי יש שיטה שעובדת בכל פעם כמו קסם.

 אמר לי פעם חבר שהתכונה החשובה ביותר לרץ למרחקים ארוכים היא זיכרון קצר...

להבדיל כמובן אך בדומה ללידה (כך שמעתי), 

תוך כדי מקללים את מי שהביאני עד הלום (בעיקר אני)

מבטיחים שזה לא יקרה בשנית וכשזה נגמר מתחילים לתכנן את הפעם הבאה...

ואני יודע שנכנסתי לקודש הקודשים הנשי עכשיו, 

הרי המנטרה היא שגברים לעולם לא יצליחו שני דברים.

א. לשאת כאב.  

ב. לבצע שתי פעולות בו זמנית.

אז יש לי חדשות בשבילכן, הנני כאן!

וזה לא שאני מתיימר להיות גברי מי יודע מה, אבל אני נושא כאב על בסיס יומיומי

ולא מפסיק לבכות על זה, אני חושב שהפרכתי כרגע את שתי התאוריות...

נוסיף את העובדה שכל זה קורה תוך כדי ריצה ואני בכלל מולטי טאלנט...

הבעיה העיקרית אצלי היא שכל מה שאני חושב אני כותב, איך אפשר לשכוח ככה?

אז בינתיים היאוש נעשה יותר נוח, חיים משבת לשבת, הכדור הוא עגול,

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ויפה שעה אחת קודם... 

שורה תחתונה חודש למרתון טבריה, שמישהו יזכיר לי למה נרשמתי?

רמז, לא בשביל שיהיה לי חומר לכתוב עליו!

בסדר נזכרתי, הסיבה ראויה ואני מקווה שאני אהיה ראוי לה...


*הפוסט נכתב לאחר חצי מרתון שהוא אחד ממרוצי ההכנה למרתון.

*מה שלא הורג מחשל? הלוואי!

*אני לא בוכה, נכנס לי יום ראשון לעין...






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה