כבר תקופה ארוכה שלא כתבתי על ריצה, אז תזכורת קצרה: אני רץ כבר כמעט 3 שנים בקבוצת מועדון ריצה גליל עליון ועד לפני כשלושה חודשים יכולתי לרוץ עשרים ק"מ בלי למות ובזמן קצר מהנצח... זהו, זאת הייתה טעימה מהנוסטלגיה... אני חוזר עכשיו לאימונים אחרי כשלושה חודשים של פגרה שבהם לא רצתי בכלל החזרה היא קשה ומרגישה כמו להתחיל הכול מחדש, הכושר שהייתי בו היה כלא היה ונכון שזה כמו לרכוב על אופניים אבל גם על אופניים לא רכבתי מזמן... אז אני יוצא לרוץ לובש טייטס וחולצה בצבע זרחני מזעזע, פלסטרים על הפטמות, נעלי ריצה ומוזיקה באוזניים כדי שיהיה משהו לעצור בשבילו, שיר מעצבן או נגן שלא מתפקד... הריצה היא קשה ומלווה בשבירות שונות, פיזיות ומנטליות הכרס קופצת ובסיום ריצה אני לא יודע מה תפוס לי יותר, שרירי הרגליים, או שרירי הבטן מנסיון מניעת ההיתדלדלות של עודפיי השומן שצברתי בתקופה הרפוייה (דאבל מינינג) אני רץ בטיילת, הסוף לא נראה באופק, לרגע אני נשבר וצועד מרחוק אני רואה שתי בחורות צועדות מולי, מיד אני חוזר לרוץ ועושה את הפרצוף הכי תמים שלי שאומר "אני הלכתי? זה הכל אשליה"! והראש עם השטן הקטן על הכתף שמנסה לשכנע אותי לפרוש "קצת הליכה לא הרגה אף אחד..." הוא אומר לי ואני עונה לו: "תגיד את זה כשאתה פסיעה מקצה המצוק..." והבחורות במבט של "אתה מדבר עם עצמך..." בקיצור חזרתי לרוץ אז צפו לעידכונים או למודעת אבל... (דאבל מינינג)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה