הזמן, שעה אחת בלילה שבין שלישי לרביעי (יום שישי מרתון)...

המקום, ליד המחשב כאילו?

הנסיבות, לא מצליח להירדם משעה עשר, לא מתח ולא התרגשות, סוג של שילוב

מין מתח חיובי שמשאיר אותי ישן ער, חולם עם עיניים פקוחות.

מוצא את עצמי מתאמן על חיוך והנפת ידיים לא מזויפת...

אני נזכר במגילת אסתר בכתוב "בלילה ההוא נדדה שנת המלך"...

לא שאני מתיימר להיות או להיחשב למלך אבל הסיטואציה הזכירה לי...

הולך למטבח, מכין לי כריך (דקלה מתלוננת שקירקורי הבטן שלי מעירים אותה)

וחלב חם עם דבש וחושב על מה אכתוב בפוסט הבא ואז זה נהיה לי ברור,

אני אכתוב על הבלוג, מאיפה הרעיון ההזוי הזה שאני אכתוב בלוג,

מה זה בלוג בכלל?

"הכל התחיל בסימה"

סימה לא רצה במסגרת המועדון תמיד, היא הייתה מתאמנת עם תכנית אישית ממאמן הקבוצה

אבל באופן אישי, בעקבות מעבר לאזור קרית שמונה וגם קצת שכנוע מהמאמן כנראה,

שהיא לא תהיה הכי מוזרה על הטיילת (מה שנכון) היא נאותה להצטרף לאימונים הקבוצתיים,

כשבוע אחרי מרתון טבריה 2013 היה אמור להיות האימון הראשון שלה איתנו בטיילת

 (אימון ראשון אחרי המרתון שאותו היא רצה פעם שלישית , פעמיים טבריה ופעם אחת ת"א)

 רצה הגורל או המאמן שזה בד"כ אותו דבר והתבטל לנו אימון והיינו צריכים לרוץ עצמאית,

 אני חיפשתי עם מי לרוץ

ולאחר ברור שביצעתי הובן לי שנקבע שרצים בטיילת ריצת נפח בינונית/קצרה במקום האימון,

בפועל יצא שרק סימה ואני התייצבנו...

זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו פנים אל פנים, לפני כן הקשר הסתכם באי מיילים בכל פעם 

שהיה צורך לעדכן פרטים באתר הקבוצה שאותו היא מתפעלת.

וכך מצאנו את עצמנו לבד בטיילת שני זרים שאמורים לרוץ ביחד

 ואל דאגה בסופה של הריצה יצא שדיברנו כל הדרך, במשך שעה, סיפורי החיים של כל אחד בתורו

סופרו ולא בקצרה והבנתי שמצאתי נפש תאומה,

 אחת שמבינה מה עובר עלי בגלל שגם היא כזאת, בקיצור היה חיבור.

את סימה אי אפשר לפספס, עם רעמת תלתלים בלונדיניים, עייני בדולח ירוקות

 וחיוך נצחי, היא בולטת בשטח ואי אפשר להתעלם ממנה...

 יש החוששים ממה שהיא מסתירה מתחת לתלתלים, 

סה"כ זה לא פשוט להסתובב עם מבנה כזה על הראש,

אחד הדברים שבולטים אצלנו בקבוצה זה שכמעט כולם עסוקים באיך לעבוד על סימה ולא מתוך רוע,

פשוט בגלל שזה ממש קל וזה הופך למתבקש, פשוט קשה לה להאמין שאנשים מסוגלים 

לחשוב על דברים חולניים כל כך....

בקיצור סימה הפכה לכוכבת של טיילת ק"ש (חוץ ממיקו)

היה זה טבעי ביותר שהיא תבלוט גם בווטסאפ הקבוצתי שפתחנו ואני הצטרפתי אליה,

השתמשתי בו כבמה לבטא את "היצירתיות" שבי, תכלס די השתוללתי שם,

פתאום אנשים באו אלי ואמרו לי וואלה, חשבנו שאתה אילם, 

הרגשתי כמו וילוז'ני ב"קאמל קומדי קלאב" וזה עזר לי להיפתח ולהיחשף הרבה מעבר לנורמל...


בעצם כ 90% מההודעות בקבוצה היו של סימה ושלי, לא משהו עמוק,

מעבירים את הזמן בכיף ומשעשעים את החבר'ה...

לפעמים 400, 500 הודעות בערב, על הכל ועל כלום בו זמנית...

הטלפון נהפך לאמצעי תקשורת טקסטואלית ושיחות "אמתיות" הפכו לנדירות ביותר.

באחד הימים, לא משהו מיוחד, במהלך נסיעה שגרתית מצלצל הטלפון ברכב, מספר שאני לא מזהה,

חשבתי שאני מכיר אז עניתי, מדברת איתי בחורה עם קול מוכר אבל אני לא מצליח להבין מאיפה,

אחרי כשתי דקות של "מה נשמע, מה קורה" וכו' אני שואל עם מי אני מדבר, הצחוק מהעבר השני

הסגיר אותה, זאת הייתה סימה, אחרי הפדיחה והצחקוקים היא אומרת לי:

"דיברתי עם שי והוא הסכים איתי שנציע לך לכתוב באתר הקבוצה",

בשנייה הזאת איבדתי את הצבע בפנים (להיחשף בכזאת רשמיות? מלחיץ!)

 "אני אחשוב על זה" אמרתי...

"אני חושבת שזה יתרום לך וגם לאחרים שיזדהו עם הכתיבה שלך ובסופו של דבר כולם יהינו מזה...

זה חשוב שרצים מתחילים ידעו שזה לא בא בקלות לאף אחד ושלכולם יש קשיים" סימה אמרה...

"אני אכתוב טיוטה אעביר לך ותגידי לי את דעתך".... 

ואז התחלתי לחשוב איך אני כותב כתבה מתוקצרת על חוויות הריצה, קשיים, פציעות וצעדים ראשונים.

וזה גם אמור להיות בסגנון שלי, אחרי כמה שבועות בשיחה נוספת הבנתי שמדובר על בלוג,

זה כבר יותר הגיוני, לתת טעימות ממני לקוראים עם רעב לעוד.

"אני אעזור לך לפתוח בלוג" היא אמרה וזה מה שהיה, סימה מתעסקת בתקשוב בבתי ספר 

ומבחינתי היא תותחית במחשבים. תחום שאני חלש בו...

אז נפתח הבלוג, עכשיו צריך ללמוד לקבץ הודעות ווטסאפ לידי פוסט בבלוג וזה לא היה קל,

הייתי שולח טיוטה וממתין, "תכתוב את כל מה שאתה חושב ואל תחשוש שיצא ארוך"

זאת הייתה ההערה בפוסטים הראשונים, אח"כ זה נהיה הפוך, 

הייתי צריך לעצור את עצמי כדי לא "לחפור"  יותר מידי (כמו עכשיו)

זה הפך להיות נוהל קבוע:

אני: זה הפוסט, אני חושב שזה גמור...

סימה: חחחחחח  מעולה אבל....   תוסיף את זה ותוריד את זה...

אני: (שולח שוב) אין לי כבר מה להוסיף, לא מתחבר לי.

סימה: מצוין, הכי טוב עד עכשיו, תעבור פעם אחרונה על איות ותשלח!

אני: אני לא בטוח לגביו אבל שולח...

סימה: תפסיק , זה מעולה! חחחחחח

וככה עד היום....

עקבנו ביחד אחרי מספר הכניסות לבלוג שהצטברו במהירות והרבה מעבר לציפייה לפחות שלי

והנה אנחנו כאן וזה המקום להודות לסימה, בלעדיך כל זה לא היה קורה,

תודה על האמון, התמיכה והדחיפה קדימה וסבלנות אין קץ, אני מעריך את זה מאוד מאוד!


*כמה פעמים בפוסט כתוב סימה? לפותרים נכונה מובטחת נחת רוח...

*תזכורת לעצמי, לא לפרסם לפני אישור מסימה...

*אופס...


*סימה יקרה, ברכות על בחירתך כמצטיינת הקבוצה לשנת 2013 ביחד עם עמי,

אני מאושר בשבילכם ואין ראוי מכם לתואר!

זאת סימה...

כבר כתבתי על ריצה במזג אויר קיצוני, אבל כזה עוד לא היה...

סיכמתי את זה על ידי סטטוס בפייסבוק שאומר: 

"בעקבות מזג האוויר גם היום לא יצאתי לרוץ, המוזר שאני לא מרגיש רע עם זה...

   כנראה שקפא לי המצפון....

זה לא פשוט להביא את עצמך לידי יציאה מהבית בבגדים מינימליים בטמפ' שנושקות לאפס,

השלוליות עם שכבת קרח עליהן, העשב לבן מקיפאון והכביש חלק כמו רצפה במוסך...

הדבר היחיד שיוציא אותי מהבית ביום כזה זאת העובדה שקבעתי עם חברים (חברות)

לריצה משותפת.

אז שרדתי ככה כמה שבועות ואז הגיעה הסופה המדוברת, 

המדינה משותקת וגם אצלנו במושב כמעט בלתי אפשרי ולגמרי בלתי אנושי לצאת לרוץ,

שלושה ימים אחרי הסופה יצאנו לנופש מהעבודה בלא אחרת מאשר ירושלים,

בימים שלפני הנסיעה התעניינתי איפה אפשר לרוץ בירושלים, פרקים, טיילות וכו'...

כשנכנסנו לעיר הבנתי שתכנונים לחוד ומציאות לחוד,

נוסעים דרך השכונות החרדיות ונהיה לי שחור בעיניים, או יותר נכון לבן...

אין מדרכות ואין שוליים, יש נתיב אחד בקושי לכל כיוון,

ואני חושב לעצמי, זהו אני כבר לא ארוץ השבוע.

כזה אני, קודם חושב על אחרים ואח"כ על עצמי... 

ואז הראש מתחיל לעבוד ולחפש חלופות,

איך אני יכול לרוץ במצב כזה, בבוקר מוקדם הכביש מכוסה קרח

ומאוחר יותר הוא מכוסה מכוניות...

חדר כושר! זה מה שאני צריך, לחפש חדר כושר!

האמת שבתוך דקה מצאתי, במלון, שממול...

ועולה ברוך השם, כמו חדר במלון ללילה.

אבל תכנית זאת תכנית!

ביום רביעי בבוקר נקבע לנו לו"ז צפוף,

מלא ברגשות אשם יצאתי לסיור בעיר בידיעה שאחה"צ אני קופץ לג'ים לרוץ קצת בצורה מלאכותית.

הסיור עם מדריך אנונימי וביישן בשם אבשלום קור...

עם קצב הדיבור ועם היסחפות ההסברים למחוזות רחוקים, מאוד!

 התחלתי להתפלל להתרת נדרים,

מה עשיתי רע? הוא בחור מעניין, משעשע ומאוד חכם,

אבל האימון שלי בסכנה!

מזל שארוחת הצהריים נקבעה מראש וקטעה את הסיור

בארוחת הצהריים אני חושב על הריצה ואומר לעצמי שאסור לי לאכול יותר מידי,

זה יהיה מאוד לא נעים לרוץ בחדר כושר ולהוציא את ארוחת הצהריים על ההליכון.

חושב וטוחן...

מזמן לא אכלתי כלכך הרבה... (כנראה מתופעות תקופת האימונים העמוסה)

אז הפסקת הצהריים נתנה לי הזדמנות להתחמק מהמשך הסיור

(כי באמת שהוא יכול לדבר בלי סוף) כדי לבצע סוף סוף אימון. 

אז אני מגיע למלון מתלבש (יותר נכון מתפשט) מתרוקן ועובר למלון השכן.

 משלם, נרשם ועושה היכרות עם ההליכון,

הבחור אנטיפט, לא מדבר עם זרים ואני מרגיש שגם לי אין יותר מידי על מה לדבר אתו...

אז התפנה לי הליכון ואני מתחיל את הניסוי, כמו עכבר מעבדה על גלגל,

נראה מי ישבר קודם...

למזלי מולי ישנו מסך טלוויזיה שמשדר סרט של "האחים כהן", מערבון.

עכשיו אתם מדברים!

עכשיו אפשר לעבוד...

מתחיל לרוץ בקצב מתון, בכל זאת אני לא מעוניין לשמוט את הקרקע שמתחת לרגליי,

כמובן שאני מחובר ל"פיוז" בטחון למקרה שאפספס צעד ואמצא את עצמי באוויר...

חוקי המקום הם שכל חצי שעה מתחלפים במידה ויש תור.

כל פעם שהסתכלתי אחורה כדי לראות אם מישהו ממתין אחרי כמעט עפתי לקיר, 

אחרי כחמש דקות של ריצה אני מאבד את האמונה, חם לי, משעמם לי ואני מרגיש ממש מטופש.

מי צריך את כל זה? האם המחיר שווה?

לאט לאט הגוף נכנס לאוטומט, הקילומטרים מתקדמים בקצב אטי מהצפוי אז אני מעלה מהירות,

ככה כמה פעמים עד שאני "מתיישב" על קצב משביע רצון, הרי זה לא באמת כמו לרוץ בחוץ,

נכון שהמכניקה היא זהה אבל אין צורך להפעיל מאמץ בשביל להתקדם.

מפה לפה הקילומטרים מצטברים ואחרי עשרה אני עושה הפסקת מים,

יורד מההליכון וכל החדר מסתובב, מתיישב על איזה מתקן כושר להתאפס וממשיך לכיוון הברזייה.

חוזר להליכון וממשיך, כתוב בתכנית 16 ק"מ,

 אם הגעתי עד לכאן ושילמתי מחיר מופקע אני לא אנצל את המגיע לי ואסבול עד הסוף?

בהליכונים שלצידי מתחלפים הפרצופים כל עשר דקות בערך, 

כולם מסתכלים בתמיהה על ה"גלילי" המטורף שמזיע את עצמו על כל החדר...

(באתי עם חולצת המועדון בשביל המוטיבצייה)

הרצים לידי תופסים את מקומם ומתחילים לרוץ,

 מדובר על אורחי המלון שמנצלים את ההזדמנות ואת ה"חינמון" 

בשביל לשרוף כמה דקות ולהשקיט את המצפון...

בטעות של מתחילים הם מתחילים מהר מידי ואחרי כ10 דקות בממוצע הם נשברים,

מביטים בי בבוז והולכים לג'קוזי, שם אין צורך להתאמץ בשביל להזיע...

לאחר שעה וחצי של מונוטוניות וליטרים של זיעה אני רואה 16 ק"מ על לוח הפיקוד של המכונה,

נותן עוד 100 מטר בשביל לוודא שניצחתי ועוצר בהדרגתיות, אין לי רצון להתעלף פה עכשיו.

המכונה רטובה מזיעה, ספק שלי ספק שלה. 

ואני נשבע שברגע שעצרתי שמעתי אותה מוציאה נשימת רווחה...

יוצא מהג'ים וחוזר למלון, בדרך ננעצים בי מבטים, אני מרגיש כמו רוקי ואפילו שומע את המוזיקה ברקע...

אבל בעצם נראה מגוחך, מסתובב בלובי המלון עם טייטס, שקית ניילון וחולצת מועדון ספוגה בזיעה,

מזל שלא מכירים אותי שם, אחרת זה אולי היה מזיז לי....

בסופו של עניין אני מרוצה, האימון בוצע אז המצפון שקט וגם ראיתי את סוף הסרט...



*מה לא עושים בשביל לעמוד בהתחייבויות...

*שלג הוא נחמד כשהוא יורד אצל מישהו אחר

*נקווה שבטבריה לא ירד שלג, לא בא לי לרוץ 42.2 על הליכון... 

אז עוד שנה עפה לה וזה נראה כאילו רק אתמול היא התחילה,

ברפרוף לאחור נראה שלא הספקתי כלום,

עוד שנה וכלום לא השתנה, האמנם?

הרי אני התבגרתי בשנה, הילדים גדלו צמחו בשנה

 והזוגיות שלי עם אשתי הנפלאה חוגגת עוד שנה של הרבה אהבה ורגעים קטנים של אושר,

וגם בתחום הריצה עשיתי דרך השנה וטיפסתי על כמה פסגות...

אני לא יכול להתחייב שעד סוף ימי אשאר בתחום (אני תמיד מפתיע ובעיקר את עצמי)

אבל אני בוודאות יודע שנכון להיום אני עושה מה שאני אוהב, 

זה לא תמיד פשוט ויש משברים אבל כמו שתמיד אומרים לי "אם קשה לך אתה כנראה בעלייה..."

וזה נכון שבעתיים בריצה, למרות שקשה לי לפעמים גם בירידה...

למדתי השנה מה זאת חברות אמת ומה זאת גאווה,

מה זאת נתינה ומה זאת קבלת השונה.

 ומה זאת אהבה שלא תלויה בדבר!

ובעיקר שהאדם הוא יצור תחרותי

 ומצד שני האדם הוא קהילתי מטבעו וכל אחד צריך את הלהקה שלו,

אני את הלהקה שלי מצאתי, אמנם אני לא מהציידים המוכשרים ביותר ולא מהמנהיגים הבולטים

אבל בלהקה כמו בלהקה יש מקום לכולם, 

גם לבחור שמנגן על המשולש...(אולי הוא מביא את הבירות לחבר'ה)

בלהקה שלנו זה לא משנה כמה ק"מ אתה רץ ובאיזו מהירות,

בכמה תחרויות השתתפת ובאיזה מקום הגעת,

אם אתה רץ על ההר או על ההליכון בחדר כושר,

זאת משפחה ואת המשפחה הזאת כל אחד מאיתנו בחר,

לכל אחד יש את המקום שלו ובסופו של אימון על המחצלת כולם שווים!

ואצלנו כל אחד שווה זהב... 

אני מאחל לכולם שנת בריאות והנאה, שנת הישגים וסיפוק, שנת אהבה ונתינה!

**את הכוכביות הפעם תמלאו אתם, 

שכל אחד יאחל לעצמו את מה שבאמת יעשה אותו מאושר...

*יצירתיות....

*

*

השנה שלי

השנה של "מועדון ריצה גליל עליון"!

אני את שלי עשיתי, עכשיו תורו של הראש...

הסתיימה לה תקופת האימונים העמוסה ביותר באימונים למרתון בפרט ובחיים שלי בכלל,

יותר מוכן מזה אני כנראה כבר לא אהיה.

הגעתי לשלב שרצתי בבוקר ועד הצהריים כבר הרגשתי כאילו עברו עלי ימים רבים של בטלה,

הכל סביב הריצות, אוכל וחושב על לא להיות "כבד" בריצה,

ישן ותמיד עין אחת מחפשת מה השעה ומתי אני צריך לקום לרוץ וכמה שעות ישנתי וכמה נשאר לי

והמאמן יהרוג אותי אם ידע כמה שעות אני ישן.

רץ וחושב על הריצה הבאה,

עובד וחושב איך זה משתלב לי בין הריצות...

בקיצור השתלטות הריצה על החיים, לפחות זה משהו חיובי...

אז הפרק הזה נגמר והתחלנו להפחית מנפח הריצה, המרתון עצמו מתחיל להיות מוחשי וממשי.

ואתו ההתרגשות והחשש, יותר נכון בהלה...

איך יהיה והאם אני מוכן? מה יהיה מזג האוויר ואיך ארגיש?

אני מגיע לעתים קרובות לאזור סובב כנרת למסלול המרתון,

עובר ליד עין גב ומאתר מעבר לכנרת את נקודת הסיום של ה42.2 ולא מבין איך זה יתכן

זה נראה כל כך ארוך...

ויש נקודות שבירה בדרך ואני לא אחד שנשבר, להיפך!

אני כן נשבר...

מזל שיש לי חברים טובים ומשפחה שמשמשים לי כמראה

ומחזקים אותי וגורמים לי להאמין בעצמי.

יש לנו מסורת במועדון,

ב 10 ק"מ האחרונים של המרתון מלווים את הרצים חברים שלא משתתפים באירוע  

ונותנים להם עידוד ותמיכה ברגעי המשבר,

שנה שעברה אני לוויתי את עמי וגיליתי אדם מקסים עם תעצומות נפש,

 אדם שלא יודע להתלונן ולא יכול לא מצוי בלקסיקון שלו,

השנה הגיע תורי לקבל את הליווי והתמיכה, 

אני לא יודע למה אבל יש כמה אנשים שהתנדבו ללוות אותי, 

כנראה מרחמים עלי...

אני עדיין מחפש מתנדב שירוץ במקומי,

עוד לא מאוחר מידי, שמישהו ייתן לי סולם ויוריד אותי מהעץ שטיפסתי עליו...

אני שוקל לדבר עם השרות המטאורולוגי  ולהזמין סערה... לא סערה, מבול!

אולי אם טבריה תוצף יבטלו את המרתון, ככה אוכל לצאת מהעניין בכבוד...

ובנימה קצת יותר רצינית...

אמנם מרתון הוא לא חלום או הישג ששאפתי אליו, 

בכל זאת זהו אחד האתגרים הגדולים ביותר שהצבתי לעצמי מעולם,

ואני מסיים את התקופה הזאת אדם אחר משהתחלתי אותה,

אני שמח שיהיו איתי שם חברים טובים ומשפחה שיבואו לתמוך, לעודד ולפרגן,

טיפ/בקשה- גם אם אני נראה כמו גווייה ביום רע, תגידו שאני נראה רענן כאילו יצאתי עכשיו מהמקלחת

ומכל הרצים שעברו אני נראה במצב הכי טוב...

תודה לכולם על התמיכה בדרך למרתון, 

למשפחה על הוויתורים והפרגון, המחיר ששילמתם לא מובן מאליו!

לחברים מהקבוצה על השעות הרבות ביחד, על שסבלתם את החפירות בוואטסאפ,

בלי העידוד והאמון מכם לא הייתי פה...

וכמובן לשי שהכין אותי בצורה המיטבית ותמך ברגעי המשבר (והיו)  אתה מספר 1! 


כי זר לא יבין איזו דרך עברתי כדי להגיע!

ומבחינתי כבר הגעתי, המרתון הוא רק עניין פורמלי...



* בהזדמנות זו אאחל לעמי מזל טוב ליום ההולדת, אתה אחלה מקור השראה ומופת, מזל טוב עמי!

*בהצלחה לכולם ושהטוב ביותר ינצח... :-)

*תודה מיוחדת לסימה, על שעות של אושר ושל בכי משותף, נעמת לי מאוד!

יש ימים כאלה!

ואני יודע שלכולם קשה וכשיורד גשם כולם נרטבים... 

ועוד קלישאות שנכתבו על ידי מנחמים כאלה ואחרים...

ת'כלס, יש רגעים שרק אני חשוב ואף אחד מסביבי לא קיים ולא ממש אכפת לי שגם לו קשה

ושעברו עליו חיים קשים ושהוא היה מתחלף איתי בשמחה.

פשוט יש ימים שאני מרגיש שאלוהים מתכחש לי ושהיקום מנסה להקיא אותי.

וזה לא מפתיע, אני לא קל לעיכול, אני עם ראש קשה מידי, לב רך מידי, לשון חדה,

ולעיתים קרובות משאיר אחרי טעם מר של החמצה...

טאמס מישהו?

השאלה היא איך מתמודדים עם משברים כאלה, לי יש שיטה שעובדת בכל פעם כמו קסם.

 אמר לי פעם חבר שהתכונה החשובה ביותר לרץ למרחקים ארוכים היא זיכרון קצר...

להבדיל כמובן אך בדומה ללידה (כך שמעתי), 

תוך כדי מקללים את מי שהביאני עד הלום (בעיקר אני)

מבטיחים שזה לא יקרה בשנית וכשזה נגמר מתחילים לתכנן את הפעם הבאה...

ואני יודע שנכנסתי לקודש הקודשים הנשי עכשיו, 

הרי המנטרה היא שגברים לעולם לא יצליחו שני דברים.

א. לשאת כאב.  

ב. לבצע שתי פעולות בו זמנית.

אז יש לי חדשות בשבילכן, הנני כאן!

וזה לא שאני מתיימר להיות גברי מי יודע מה, אבל אני נושא כאב על בסיס יומיומי

ולא מפסיק לבכות על זה, אני חושב שהפרכתי כרגע את שתי התאוריות...

נוסיף את העובדה שכל זה קורה תוך כדי ריצה ואני בכלל מולטי טאלנט...

הבעיה העיקרית אצלי היא שכל מה שאני חושב אני כותב, איך אפשר לשכוח ככה?

אז בינתיים היאוש נעשה יותר נוח, חיים משבת לשבת, הכדור הוא עגול,

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ויפה שעה אחת קודם... 

שורה תחתונה חודש למרתון טבריה, שמישהו יזכיר לי למה נרשמתי?

רמז, לא בשביל שיהיה לי חומר לכתוב עליו!

בסדר נזכרתי, הסיבה ראויה ואני מקווה שאני אהיה ראוי לה...


*הפוסט נכתב לאחר חצי מרתון שהוא אחד ממרוצי ההכנה למרתון.

*מה שלא הורג מחשל? הלוואי!

*אני לא בוכה, נכנס לי יום ראשון לעין...

לא ממש ידעתי איך להתחיל את הפוסט הזה,

מצד אחד הוא לא אישי, מצד שני הוא מעדות אישית.

בקיצור התחלתי!

סיפרתי כבר בפוסטים קודמים על הנסיבות שהובילו אותי להצטרף ל"מועדון ריצה גליל עליון".

אבל האמת היא שיש הרבה מעבר לזה,

אני אחד האנשים הביישנים שאני מכיר, 

מן הסתם הרי אם אני ביישן ואתה ביישן איך נכיר?

והאילוצים (תירוצים כמו שעמי ואני נוהגים לכנות אותם) שדחפו אותי להצטרף לקבוצה 

הם קודם כל להכיר אנשים חדשים, להגיע נקי ללא היכרות מוקדמת 

וללא חומר רקע, דף חלק.

שישפטו אותי כמו ובזכות מי שאני, לא בתור הבן של, או חבר של, או כל הקשר אחר.

המפגש הראשון היה מביך כמובן, אני עם חולצה של "רצי רמת הגולן" הצהובה,

בטיילת שהיא מעוזם של הרצים האדומים מהגליל 

ולא מספיק שלבשתי את החולצה הלא "נכונה", המאמן מציג אותי קבל עם וקבוצה.

אני מחייך בנונשלנטיות כמו שאני לא יודע ומנסה להיראות הכי "קול"...

החשש הגדול היה איך אני, הפישר שרק עשה את צעדיו הראשונים בריצה

ארוץ כתף אל כתף עם שועלי ריצה ותיקים ומנוסים, כמו שהם נראו לי לפחות באותם ימים.

לאט לאט הבנתי ש"השד" לא נורא כל כך.

ושהרצים שנראו לי מקצוענים למכביר וגם נראו לי כל כך יותר גדולים ממני 

(או שאני נראיתי קטן בעיני)

הם למעשה חובבנים בדיוק כמוני ודי נחמדים למען האמת.

הקבוצה "עיכלה" אותי מהר יותר ממה שאני "עיכלתי" אותה.

עם הזמן (הרבה זמן) הבנתי שכל דבר כמעט שאני חווה בריצה,

קשיים פיזיים ומנטלים, פציעות, וכל הדברים הנגזרים מהם עוברים על כולם,

גם על הרץ הכי מוכשר, שרץ כבר שנים עוברים משברים,

עליות וירידות יש לכולם מסתבר, רק שכל אחד מתמודד אתם בצורה הייחודית לו.

אני למשל  מצוין עם מצבי לחץ, אני מקבל אותם כל כך יפה כך שהם מתנחלים אצלי לתקופות ארוכות,

כמו אורח שלא מבין רמזים וכשאתה אומר לו שאתה הולך לישון הוא אומר:

 "אל תדאג, אני נועל ומכבה אורות"...

בקיצור מצבי לחץ אצלי הם סיבה מצוינת להילחץ.

וכשאתה מבין שאתה לא לבד בסיטואציה זה מוריד קצת את מפלס הלחץ.

וכל דבר שעובר עליך כבר עבר ועובר גם על אחרים,

חלק מדברים על זה או מנתבים את זה למקומות חיוביים וחלק הם כמוני,

אבל אני לא דוגמה, ככה לפחות אמרו לי תמיד...

בנימה קצת יותר אישית לחבריי לקבוצה:

אנחנו ביחד ברגעים רגישים ופגיעים אחד של השני,

בדם ביזע ובדמעות פשוטו כמשמעו, בטוב ובפחות טוב.

 אני שמח בבחירה שלי להיות אתכם בסיטואציות האלה.

זאת קבוצה מיוחדת במינה וכל מי שישאל אותי יקבל המלצה חמה להצטרף!

אין שבלונה מסוימת למי מתאים, 

הקבוצה היא כור היתוך מדהים של אנשים מצבעים וגוונים שונים,

אשר להם לכאורה משותפת רק האהבה לריצה,

אבל ככל ש"מקלפים" את הקליפה מכל אחד ואחד מגלים שאנחנו מאוד דומים, 

ממש נשמות אחיות!

איך אפשר בלי קצת רגשי? אני אוהב אותכם מאוד!

אתם בשבילי משפחה שנייה.


*בהזדמנות הזאת המון מזל טוב והרבה אהבה ללירון ולמתן להולדת הבן,

שתזכו לגדלו לתורה (ריצה) לחופה ולמעשים טובים.... משהו כזה.... :-)

 והרבה אהבה מכולם!

הקדמה...

הפוסט הזה מתחיל לפני מספר ימים במהלך נסיעת עבודה שגרתית,

בתור חובב מוזיקה ולא חובב אקטואליה אני מאזין לגלגלצ 

ואני מקבל ישר ללב שיר של זמר שאני ממש אוהב, אביתר בנאי,

שיר חדש "מהניילון" שנקרא "ילדים" שדקר אותי בלב!

אז לפני הכל תודה לאביתר בנאי על הwake up call!



הפוסט הזה נכתב במהלך ריצה, אחת מהארוכות המסכמות את תקופת האימונים למרתון.

מה שנותר בסיום הריצה הוא להעלות את המילים למקלדת...

ריצת בדידות ראשונה מזה תקופה, ריצת אופי מכנים את זה אצלנו...

לקחתי איתי אזניות שהמוזיקה תסיח את דעתי מהזמן שעובר לו לאטו,

ומוזיקה כמו שהיא יודעת לעשות מחברת אותי לרגש וחושפת את כל מה שקורה אצלי בפנים.

אז הנה אני רץ וכל האופי (רגש) שלי חשוף, מזל שיש תרוץ לעיניים אדומות ולחות.

זה פוסט על רגש, זה פוסט על משפחה, זה פוסט על רעות וזה פוסט על תקווה!

בתקופה הזאת של האימונים למרתון למדתי להכיר את עצמי לעצמי וגם לאחרים.

למדתי להיות אני, בלי מסיכות, בלי זיופים ובלי חנפנות, מה שיש לי להגיד אני אומר (בעיקר לטוב)

כשאני אוהב מישהו אני אומר או דואג שהוא ידע!

חבל לבזבז את החיים האלה בגלל ביישנות ונימוסים.

ואני אוהב! אני אוהב אדם באשר הוא אדם .

להגיד מילה טובה זאת לא פחיתות כבוד מבחינתי, 

להפך, אנשים אמתיים לא שומרים בבטן את שעל לבם.

מצד שני כשיש בקורת ואנחנו יהודים, בדרך כלל יש לנו בקורת, יש דרך להעביר אותה.

כשבקורת היא בונה שני הצדדים יוצאים נשכרים!

אז זאת דרכי היום,  מודעות לעצמי ובטחון עצמי הם דברים שאני עובד עליהם,

אולי זה קצת קשה להבין ולהאמין אבל את כל הדברים הטובים ועוד רבים אחרים הריצה מוציאה ממני,

אני לא יודע אם זה האנשים שאני רץ איתם, או האתגרים הלא פשוטים שאני מתמודד מולם,

אבל העובדה היא שאני (מבחינתי לפחות) בן אדם אחר היום, יותר נותן ופחות לוקח,

יותר מפרגן ופחות נפגע.  

הפידבק שאני מקבל הוא מדהים, מהחברים, מהחברים לקבוצה ומכם הקוראים של הבלוג.

אבל בתוך כל זה חסר לי משהו, בתור אחד שגדל ללא אבא (מגיל 6) 

וממה שאני כן זוכר מאבא שלי (ואני זוכר) וגם מסיפורים עליו 

תמיד שאפתי לחקות אותו בתור אבא, להיות אבא כמוהו וזה לא פשוט לחיות בצלו.

אני מרגיש שציפו ממני להיות דומה לו, במנהיגות שקטה, ביותר עשייה ופחות לדבר על עשייה,

אני מודה שבתקופה האחרונה אני מוצא שיש דמיון, קוים מקבילים אבל ממש רחוקים,

לא הייתי מי שאני בלעדיו, 

מצד שני אין ספק בכלל שהאבדן וההתמודדות היומיומית בלמה ואיך בנו אותי לאיתי שאתם מכירים היום.

הייתי רוצה שזה יתבטא בכל מהלך החיים שלי.

אימונים למרתון זה אומר שעות רבות של שהות מחוץ לבית ודווקא בשעות שזקוקים לי,

 מן הסתם זה פוגע בזמן הפרטי המשפחתי.

המפגש עם הילדים הוא רק כשהם קמים בבוקר,  עד שאני יוצא לעבודה.

ואחר הצהריים כשאני חוזר מהעבודה ועד שאני יוצא לאימון.

לפעמים אני אפילו "גונב" ריצה בשבת, שאמורה מבחינתי להיות מוקדשת למשפחה.

בזמן הזה הם לא מקבלים אותי כמו שהייתי רוצה וכמה שהם צריכים.

חסרות השעות המשפחתיות השקטות והאינטימיות. 

ועם זה אני לא יכול להשלים.

אני שואל את עצמי אם כל התהליך הזה שאני עובר שווה

 אם הילדים שלי לא נהנים ממנו (מהתהליך) וממני, ממי שאני היום!

הרי הריצה שואבת אותי אליה ותופסת את רוב הזמן הפנוי שלי וכשאני לא רץ

אז אני מדבר על ריצה או חושב על ריצה...

וזאת המטרה החדשה והאמתית שלי היום!

לתת לילדים שלי אבא, כזה שמחבק ומנשק (בלי סיבה), 

שטופח על השכם כשצריך מחמאה ושנמצא בשבילם כשהכי צריך כתף חמה.

שיודע לשאול את השאלות הנכונות ולתת את התשובות, פשוט אבא כמו שאבא צריך להיות.

וזה גם החיבור שלי לשיר מלמעלה, אני כן אבא דואג וחרד,

 אוהב ומגונן, רק שלא תמיד יודע להביע את זה מולם.

הורות זאת מתנה ומתנות צריך לנצל, הילדים גדלים כל כך מהר ואסור לפספס אותם.

היה לי דיון השבוע עם חבר יקר על למה אני רוצה לרוץ מרתון.

התשובה היא שאני לא, לא בתור מטרה לפחות, זה אף פעם לא היה חלום או שאיפה בשבילי,

 הרגשתי שלא כל כך הצלחתי להסביר את עצמי כשאמרתי שאני עושה מרתון בשביל הדרך,

בשביל המסע המדהים הזה של לקום מוקדם בבוקר  או לצאת אחרי העבודה

 ולהיות בסיטואציות קשות פיזית ומנטלית עם אנשים שאני אוהב.

 ושכיף לי להיות לצדם ולנהל אתם שיחות נפש תוך כדי...

ולא חייב להיות מרתון בסוף, כי את הדרך עשיתי וזה העיקר מבחינתי.

המרתון הוא עמוד האש ועמוד הענן בשבילי, הוא כוכב הצפון, נותן לי את הכיוון.

וגם אם בסוף זה לא יצא לפועל אני אשמח על הדרך.

ומשפט שלי שיסביר את זה הוא- המרתון הוא האמצעי, הדרך היא המטרה.

והאמצעי מקדש את המטרה במקרה הזה...

אז כן מרתון או לא מרתון אני מקווה שהילדים שלי, אשתי,

 האחיות שלי (שסבלו ממני לא מעט כשהייתי צעיר וטיפש)

אמא שלי (תודה על שלא ויתרת עלי)

והחברים שלי באשר אתם, תהיו גאים בדרך שאני עושה ותיהנו ממנה.

אני עושה את זה (את הדרך) בשבילי, אבל גם בשביל שתקבלו איתי טוב יותר.

אז לעבודה, יש לי מרתון להתאמן אליו, אחרי המרתון, רצים בכיף בזמן שנותר....



*המאמן שלי (שי) צדק, מרתון עושים באהבה!

*ויש לי אהבה והיא, רק היא תנצח!

 *מה קשור השיר מהפתיחה? מי שיקשיב יבין!