אם יש דבר שאני בפירוש לא אוהב ונמנע ממנו ככל האפשר הוא לעבור בתוך המון אנשים, זה צפוף, זה מלחיץ, זה לא נעים לי.
אם יש משהו שמלחיץ אותי באמת זה מירוצים, אני לא ישן, לא אוכל (טוב, לא צריך להגזים) אני חושב רק על זה…
אז לשתי התופעות האלה מצאו שם שמאגד בתוכו את המצבים ואת התופעות, קוראים לזה "מרתון תל-אביב".
אז למה אני עושה את זה? כי כזה עוד לא עשיתי!
ובאמת? אין לי מושג, גררו אותי ונגררתי, ניפלצו עליי מניפולציות, בקיצור חצי מרתון תל-אביב here i come
ההכנות התקדמו בדיוק לפי התכנית!
המאמן כתב תכנית ואני בעקביות לא עמדתי בה…
לפחות במשהו אני עקבי.
נצמדתי לסימה ועשיתי כמוה, כשהיא רצה אני רצתי (בערך ביחס של 1:2) כשהיא האטה אני האטתי, כשהיא הגבירה אני השתנקתי ואז היא האטה ואני האטתי…
בקיצור, אין קיצורי דרך, חוץ מזה שמי שרץ לאט רץ יותר זמן (הייתי חייב לכתוב את זה).
יום לפני המירוץ נוסעים לתל אביב, הדרך עוברת בשלום, אחרי השלום פנינו ימינה והמשכתי באיילון עד לראשל"צ למנוחת לילה, כשבראש אני כבר במחר, איפה חונים, מתי נפגשים, איפה אוכלים בדרך חזרה, אם נסכם את המחשבות הן בעיקר על אוכל...
והדאגות העכשוויות, האם ארזתי את כל מה שהייתי צריך? איפה אוכלים פסטה? האם אצליח לישון בלילה?
אז אכלתי פסטה, לא רעה אפילו והלכתי לישון.
דווקא ישנתי טוב איזה שעתיים לסירוגין, סוג של שנת פארטלק, אתה כבר לא סגור אם אתה ישן או ער.
ואם כבר עולה הסוגיה אז התשובה היא "ער"!
מוקדם בבוקר אני קם, או ממבט שונה, מאוחר מידי בלילה אני מתייאש מהשינה ומחליט להביא את היום מוקדם מהרצוי, מצחצח שיניים, מתלבש ומתכונן ליציאה, גורב גרביים חדשות, מסתכל על הרגל, מסתכל על הגרב, "זה יכנס בתוך זה"?
כנראה שלא, מוסיף לרשימה "לקנות גרביים"...
נסיעה קצרה ומוצא חנייה קרוב (יחסית) לזינוק, רק 23 דקות הליכה, המאבטחים: "פותחת תיק" ואני במתחם המרתון.
קונה גרביים בחושך מצרים ומקווה שלא קניתי חתול בשוק ואם כן אז כדאי שיתעורר על החיים שלו…
וכמו שאמרו חזליינו "גרביים המופיעות במערכה לראשונה, יירו שלפוחיות במערכה האחרונה"...
מחפשים את משה!
במקום בשמירת חפצים, קיבלנו הזמנה להתארח בגזיבו של קבוצת הריצה "run with moshe"
תכלס עכשיו ברור לי למה בני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנה, שלושים ותשע מתוכן הם חיפשו את הגזיבו של משה…
בסוף מצאנו, זה היה כמו להיכנס לארץ המובטחת…
מתלבשים, מתפשטים ויוצאים לזינוק, נחילים נחילים של אנשים שכאילו אומרים "תחזיקו אותנו" רגע לפני ההתפרצות, הזינוק והקילומטרים אחריו היו מאופקים יחסית, לא נרשמו אירועים חריגים, רצנו ונהנינו עד הק"מ ה-16, סימה שואלת אותי "הכל בסדר"? ואני משיב "הכל טוב, נראה לי שעומד להיתפס לי הארבע ראשי", סימה נותנת לי כדור מלח ואז נתפס לי השריר, נתפסו לי עוד כמה עד קו הסיום והשלפוחית מהגרביים החדשות גם יצאו כמו פטריות אחרי הגשם.
כמאה מטר לפני קו הסיום סימה חוברת אליי, "מה קורה"? היא שואלת…
"אחרי הסיום נדבר" אני עונה ואז נתפס לי עוד שריר, אני מדדה לקו הסיום, ממש שרירים ושערים…
אחרי הסיום אני שולח הודעות לכולם שאני חי ושרדתי את מרתון תל-אביב ומעדכן בדמעות סטטוס באינסטוש "תראי יש ים של אנשים ברחובות, רוצים לחיות, רצים לחוות" זה היה מרתון תל אביב 2017…
ירושלים, הנה אני בא!
