אני מקבל לעתים קרובות  תגובות  של אנשים שפונים אליי ואומרים כמה הם מזדהים עם מה שאני כותב.

כאילו שדיברתי ממש עליהם.  זה מחמם את הלב לשמוע תגובות כאלה

 ולדעת שהצלחתי לגעת ברבים כל כך ולהשפיע על החלטות ותחושות של אנשים שאת רובם איני מכיר

ושחווים את אותן החוויות ואותם משברים שאני חווה.

באחד המשברים מהתקופה האחרונה, בשיחה עם חברה (כן, שוב אותה חברה) היא אמרה שהגיע הזמן 

שאקבל גם חזרה מההשפעה שלי על אחרים ושאשאב משם כוח, נאלצתי להסכים איתה.

זה היה לאחר שהשתתפתי באופן ספונטני יחסית במירוץ ל10 ק"מ, איך נגיד? לא היה להיט...

באמצע הדרך קיללתי בעיקר את עצמי על שהגעתי והבטחתי לעצמי שזה המירוץ האחרון (כן בסדר)

המסקנה הייתה שאני צריך להאמין בעצמי יותר ושהמחסום העיקרי שלי הוא הראש. (שוב הראש..)

אני הרי יודע שההרגשה לא משקפת את היכולת אבל לפעמים זה חזק ממני וגם הסחות מסביב 

(עבודה, ילדים, האישה) משפיעים על מצב השקט התעשייתי ועל הביצועים בשטח...

באותו מירוץ הייתה תמונה מרגשת שאני לא אשכח בחיים, בחור אחד שלא מחמיץ כמעט אף מירוץ

באזור, סיים את המירוץ בתוצאה של 01:10:00 כשהוא חוצה את קו הסיום בליווי של עשרות חניכי תנועת 

"אחרי".    תוסיפו לזה את העובדה שהבחור יליד 1935 זאת אומרת שהוא בן כמעט 80!

מה שנתן לי סטירה והעיר אותי...

מה הבנתי מזה? א. אם אתה אוהב משהו תעשה אותו למרות הכל.

ב. אין דבר כזה אני לא יכול.  ג. הכול בראש! (עוד פעם הראש) 

אז אני עושה חשבון נפש ומחליט החלטות לשנה הקרובה.

מבחינתי ראש השנה הוא עכשיו.

אני אחד שלא אוהב להחליט, אם מדובר בזוטות או החלטות הרות גורל אני מעדיף "לשבת על הגדר"

ולתת לאחרים לשבור את הראש וכשאני כן מחליט אז בדרך כלל זה מהלב ולא מהראש

וזאת בעיה כי כשהראש מבין את מה שהלב החליט, הוא דופק את הראש בקיר...

אז כמה החלטות מהראש לשנה הקרובה:

-לא לוותר, לוותר זה לבחור בדרך הקלה וכשאני מוותר לעצמי אני מוותר על עצמי!

-לא להתייאש, לא יכול להיות שאני מרגיש לא מסוגל ושכולם אומרים לי שאני כן,

בטוח מישהו פה טועה ואם אתייאש לא אוכל להוכיח להם שהם טועים... 

-לא! זאת לא מילה גסה, לכן מצד אחד אני מחליט לא לפחד לשמוע לא,

כי מי שמפחד לשמוע לא אף פעם לא ישמע כן.

ומצד שני אני מחליט שאף אחד לא ימות אם אני אגיד מידי פעם לא, אולי אפילו ילמדו להעריך את הכן...

-כשטוב לי אני אומר שטוב לי וכשלא אני אעשה הכל כדי שיהיה טוב!

-כשאני אוהב אני צועק את זה וכשאני לא אז אלחש את זה.

-כשאין לי מה לומר אני שותק.

-הפוסטים שלי לא חייבים להצחיק, צחוק זאת הדרך לברוח מתלאות היומיום ואני מחליט להתמודד!

-התחרות היחידה שלי היא מול עצמי ובשביל זה כל מה שאני צריך זה לצאת ולרוץ,

סביר להניח שהטוב מביני ינצח..

*כוכביות אמורות לתמצת בשלוש נקודות את מה שמרחתי על פוסט שלם...

*לא תמיד יש משהו שנון להגיד אז אני ממלא את הכוכבית בטקסט סתמי, סתמי לא ס'תמי...

*לפעמים הרעיונות נקטעים באמצ


שיר לסיום...


אמרו לי שלפעמים צריך לחייך ביזום, אז הנה...

וכמובן...

תמיד אחרי שמגיעים לאיזושהי פסגה יש נסיגה.

ככה זה בחיים וגם בריצה, הרי כבר רצתי מרתון ויצאתי ממנו במצב סביר,

אחר כך הייתי חולה, חצי מרתון בירושלים ואז מדבר, יבש ...

 אין שום מטרה באופק, אז יש כאלה שישר חושבים על היעד הבא ויש כמוני.

חופשי ומאושר ומסתובב לי ללא מטרה או כיוון.

מדשדש לי בבינוניות ורק מנסה להעביר עוד אימון בשלום...

מכאן עולה המסקנה שבמקרים מסוימים כדי להתקדם יש צורך לקחת צעד אחורה...

הראש צריך קצת מנוחה, לחזור ולרוץ בגלל התשוקה לריצה,

בגלל ההתרגשות שלפני ותחושת הסיפוק אחרי ובאמצע יש תענוג צרוף!

אני יודע לרוץ למרחקים ויודע לרוץ בקצבים מהירים, אבל השילוב בין השניים לא מספק..

ולכן במחשבה משותפת עם שי המאמן שלי/של הקבוצה החלטנו לקחת צעד אחורה ולהתחיל

לחזק את היסודות, לעבוד על חיזוק ומהירות והכי חשוב להחזיר את חדוות הריצה!

מאוד קשה לשמר מצב קיים מבלי להשתפר,

זה כמו יין, אם הוא לא יין איכותי שמשתבח, אז עם הזמן הוא מחמיץ!

הוא יכול להיות אחלה חומץ לסלט, אבל יין הוא כבר לא יהיה...

בדומה לניסיון לעבור במעבר צר והחולצה מסתבכת בקוץ של תיל ואז יש שתי אפשרויות, 

להמשיך להתקדם ולהגיע ליעד עם חולצה קרועה ושריטות על כל הגוף או לקחת חצי צעד אחורה, 

לשחרר את החולצה ולעבור מהצד.

צריך לזכור לא ללכת עם הראש בקיר, בדרך כלל הקיר מנצח!

לא תמיד זה קל לביצוע, אבל אצלי זה מתבקש כמו לטפס עם האוטו לירושלים על הילוך חמישי,

תוריד לרביעי והאוטו יעוף!

מחכה לי עבודה רבה של ריצות בטיפוס וחיזוקים שונים וכמו שאמרתי בשיחה עם חברה

 "העתיד נראה הררי"...

הריצות האחרונות הן מאבק לא פשוט ביני לביני, אני לא מוותר ומצד שני גם אני לא...

יש שיר של אביתר בנאי שמתאר את זה במדויק!

"איזה קרב אלוהים אדירים איזה קרב, בין הבור למים, 

לפחות יש פה קרב לפחות יש מים, פעם היה רק בור, לילה כיום יאיר..."

השיר מדבר על התחזקות, זה בערך מה שאני מנסה לעשות פה...

פירוש שלי, איזה קרב אדיר בין איתי המוותר לבין איתי הנלחם, לפחות יש פה קרב לפחות יש איתי נלחם

פעם היה רק איתי המוותר...

לילה כיום יאיר= גם כשחשוך אני רואה את הדרך ויש לי דרך!

מעבר לזה אני מסתכל עכשיו מהצד על החברים מהקבוצה שחלקם רצו איתי במרתון טבריה

וחלקם לקחו חלק בכוח הליווי, שמסיימים עכשיו תקופת אימונים מפרכת למרתון וינה שיערך ביום ראשון

ה13/4 בוינה כמובן...

היה עלי לחץ מתון להצטרף לנסיעה ואפילו הסתובבה שמועה שאני נוסע, אין לי התנגדות רק שלא התאמנתי,

הכלב אכל לי את הדרכון והקשר היחיד שלי לוינה הוא שניצל...

זה נשמע לי ממש מרגש ומרתק לצאת למרתון בחו"ל, 

חוסר הודאות לגבי המסלול, השפה הזרה, מזג האוויר, מלון, דיוטי פרי, אוכל וכל הנלווה לנסיעה לחו"ל

עם תוספת קטנה של 42.2 ק"מ שמתאמנים אליהם במשך חודשים.

 הטיסות, ההרשמה והמלון נסגרו כבר כשנה מראש!

בקיצור כל ההתארגנות היא שונה, אבל יש בזה גם קסם מיוחד! אירופה...

אז יוצאים למרתון וינה ולחצי המרתון מעל עשרה רצים מהקבוצה, מספר לא מבוטל.

איך אומרים בפולנית? אין בעיה, אני אגיד לי מה נשתנה פה לבד בחושך...

*בהצלחה לכל רצי ורצות המועדון בוינה, אני אחשוב עליכם מכאן.

*אל תביאו לי כלום מהדיוטי פרי, אפילו לא שוקולד חלב עם מילוי ליקרים וודקה...

*מי שלא נוסע מוזמן לשניצל, אמנם לא וינאי אבל השניצל הכי טוב שאני מכיר...

לאחר שנה של התנזרות, היום אחר הצהרים סוף סוף זה קרה, יצאתי לרכוב!

על הנסיבות שהובילו אותי בהתייעצות עם המאמן למהלך קיצוני מעין זה בפוסט הבא...

ובמקום לכתוב עוד סטטוס דביק בפייסבוק אני כותב פוסט, הרי בשביל זה יש לי בלוג, לא?

כרגיל זה היה ספונטני והתחיל לפני שבוע כשהוצאתי את אופני הכביש מהמחסן וניערתי מעליהם את האבק.

מהשלב הזה ועד היציאה לרכיבה עבר שבוע כמו שכבר ציינתי וזה אף פעם לא פשוט.

מראש נקבע שביום א' אני יוצא לרכוב וכל היום אני כמו במגדל פיקוח,

 בודק את הטמפרטורה ואת כיוון ועוצמת הרוח שלא מבשרת טובות.

אבל זה רמת הגולן פה, אי אפשר לצפות ליותר מידי, 

הרי מצב הרוח פה דינמי בדרך כלל והשינוי הוא רק בכיוון.

אז כל היום אני במחשבה שאני יוצא לרכוב ולקראת סיום יום העבודה אני מתחיל להבין שאני מאוד רוצה

אבל עוד יותר מזה אני לא רוצה...

אני אוסף את הילד מהגן ומתחיל התנהלות מתחמקת בבית...

ארוחת צהריים, שירותים של אחרי ארוחת צהריים...

קפה של אחרי צהריים, שרותים של אחרי הקפה של אחרי צהריים...

תחושת כבדות והתכרבלות במיטה ברחמים עצמיים...

 -קמתי מוקדם ויום ראשון היום ויש רוח ורק אכלתי לא מזמן, בקיצור אמן האשליות!

ודקלה העזר כנגדי מדרבנת אותי לצאת ומנסה לשדל אותי בחלקלקות...

ואז זה בא לי פתאום, קפצתי מהמיטה ותוך חמש דקות כבר הייתי על האופניים בדרך אל האופק.

כי אם אני לא יוצא לרכוב יש הרבה משימות בבית שאני צריך לבצע

ואם אני כבר מתחמק אז לפחות שזה יהיה לטובת מטרה חיובית.

זה נשמע פשוט אבל זה ממש לא!

זה לא ששכחתי לרכוב, אחרי הכל זה כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים כל כך מהר.

אבל הגוף מדחיק את ההיכרות עם הפעולה הזאת.

ואני פתאום נזכר בכל מיני שרירים שלא באים לידי ביטוי בריצה...

כי לרכוב על אופניים ממש לא מזכיר ריצה, הם אפילו לא מאותה משפחה!

ולרכוב ברמת הגולן זה תמיד מאתגר, אם המסלול הוא מעגלי או שמתחילים בעליה או שמסיימים בעליה,

האמת שגם בהלוך וחזור זה אותו דבר, בכל מקרה כמעט שאין ישורות משעממות.

אתה רוכב בעליה והרוח בפנים ואתה שואל את עצמך למה אני עושה את זה ולמה זה מגיע לי ולמה אני 

לא משחק קרלינג למשל הרי שם אין עליות, ירידות, פאנצ'רים וכו', משחק נטו ומתי כבר תגיע הירידה?....

עוד נקודה בעייתית ברכיבה ספונטנית (עאלק), 

לרוב מחשבון הרכיבה ללא סוללה ולהטעין אותו לא בא בחשבון אם לא רוצים לאבד את המומנט...

אז ענדתי את שעון הריצה על היד והסתפקתי בו, זה לא שהוא נופל ממחשבון הרכיבה,

רק שהוא מודד לי את המהירות כמו בריצה,

 בדקות לקילומטר (צח, ראיתי את הקצבים שלך על השעון, אני יכול ללוות אותך כשאתה בריצה ואני ברכיבה...).

סיימתי את העלייה ברוך השם ועכשיו הגיע הזמן להתגלגל למטה.

 ולמרות שהרוח בגב קפא לי כל נים בפנים, 

אפילו השחורים באף לא העזו להוציא את הראש או האף החוצה...

מידי פעם עצרתי כדי להפשיר וכדי לצלם תמונת שקיעה קיצ'ית כזאת או אחרת

 ולשלוח טיזר על הפוסט שאני הולך לכתוב על הרכיבה, בעצם על הפוסט הזה...

כי עדיין נשאלת השאלה, אם לא כתבת על זה

 או שלא שיתפת את הפעילות מהשעון בפייסבוק האם זה באמת קרה?

כשאני מגיע הביתה אני מאושר, ניצחתי את הרוח או משהו כזה,

עכשיו אני יכול לרדת על הביננשניט ששמרו לי משבת...

*לכל הנשים של הרוכבים, אם תזכירו לבעליכן שאופניים הם זכר, יש סיכוי שהם יפסיקו לרייר עליהם...

*גברים חושבים שאופניים הם כמו בעל חיים,

אם לא קונים להם עצם (אקססוריז) לעתים תכופות יש להם מבט עצוב של פודל שרק רוצה שיאהבו אותו... 

*זה לא משנה כמה שווים האופניים שלך,

בסופו של דבר המנוע הוא החשוב וכמו שאומרים זה הכל ברגליים שלכם...

*מצחיק איך לכתוב את הפוסט לקח לי יותר זמן מלרכוב אותו...

חורף כזה מזמן כבר לא היה, טמפרטורות של תחילת הקיץ ושום סימן שמדובר ב"עונה הקרה".

ובהתאם לכך ההתארגנות לריצה.

יוצאים לרוץ מוקדם, מסיימים עוד יותר מוקדם וכמו בעלי החיים בספארי בקניה נפגשים ליד מקורות המים.

כבר אין התלבטות אם ללבוש קצר או ארוך ואם לקחת מים או לא.

כמובן שמשתמשים באמצעים לנשיאת מים אבל זה לא מספיק,

ככל שחם יותר מזיעים יותר, עצבניים יותר ואז שותים יותר...

והבקבוקונים שבחגורה נגמרים כמו משכורת חודשית שמסתובבת בקניון (או באיקאה לא עלינו).

כמובן שיש כאלה שרצים כל כך מהר שעוד לא מספיקים להרגיש צמא והופ הם מסיימים את הריצה.

וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב הם מסתמכים על מקורות מים שונים בדרך.

ויש את אלה ששותים מכל מקור מים סביר כל עוד לא עולה ממנו צחנה.

("זה בסדר יש פה שחריר הנחלים, אפשר לשתות...") אז שהשחריר ישתה!

אם לחלזון הזה יהיה קלקול קיבה זה לא יזעזע את אמות השירותים...

אבל אני ושותפיי לריצה (שותפותיי ליתר דיוק) בררנים קצת יותר ומעדיפים מים זורמים ובצינורות מקובלים...

זה לא תמיד פשוט, בעיקר אם רצים עשרים ק"מ ויותר ומשתדלים ללגום מים כל חמישה ק"מ בקירוב.

 המים שאנחנו נושאים עלינו לא תמיד מספיקים לכול הריצה ויש צורך לבצע "refill",

 לכן מחפשים מסלול שבו יש אפשרות למילוי חוזר של הבקבוקים,

אמנם זה לא נשמע מזמין במיוחד אבל מצאנו פתרון יצירתי משהו.

כמו שאומרים, בתי הקברות מלאים בברזיות לנטילת ידיים...

אז בהתחלה זה היה קצת קריפי להיכנס לבית קברות רק בשביל להרוות צימאון, 

אבל עם הזמן לומדים לחיות עם זה ואפילו להכניס את זה כחלק מההוויי שלנו.

ובינתיים אף אחד מהדיירים לא התלונן...

 (עכשיו כשאני משחזר, תמיד אחרי הפסקת מים יש לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי...).

בהתחשב באילוצים מרכיבים את המסלולים בהתאם, לפעמים נכנסים לארבעה-חמישה בתי עלמין בריצה.

הכל תלוי באורך המסלול, הטמפרטורה והרכב הקבוצה שרצה.

לפעמים אני מדמיין שמדובר בכלל בבית קברות של רצים שלא שרדו את תכנית האימונים הנוקשה...

 וכמו במערבונים פשוט נקברו תחת העץ הקרוב, בעוד העורבים והנשרים חגים ממעל.

כמובן שביקור בבית קברות מלווה בהומור שחור על מוות, קברנים, פולניות וכו'..

"הנה באו לקחת אותך..."

" מי רוצה להישאר?"

 "טוב שאנחנו רצים ושומרים על הגזרה, לא צריך לחפור הרבה..."

זה הרי ידוע שבתי הקברות מלאים בפולניות שנחות להן בקבר...(אני כבר אנוח בקבר)

כפוקדים קבועים נהיינו גם "מבקרים של בתי עלמין".

וכמו שיש כוכבי michelin למסעדות, יש כוכבי rungalil לבתי עלמין...

היינו מדרגים את בתי הקברות לפי קטגוריות שונות ומקוריות.

1. טיפוח- בית קברות מטופח מקבל ישר ניקוד גבוה!

2. טעם המים- מים טעימים ביום חם ובמצב התייבשות מתקדם הם כמו נווה מדבר!

3. טמפ' המים- מים צוננים בהחלט מתקבלים בברכה.

4. מיקום- ככל שבית הקברות ממוקם באזור מרוחק יותר הניקוד בהתאם.

הייתה לי גם תובנה באחד הביקורים,

 האבנים הקטנות שמניחים על המצבה באזכרות הם כמו לייקים בפייסבוק,

ככל שיש לך יותר אתה כנראה חסר חיים יותר זמן.

האמת היא שבזמן שאני ממלא בקבוק בבית קברות של אחד הקיבוצים בגליל ואני שומע את פכפוך המים 

מהבניאס, החצבני, הדן או כל נחל אחר, אני אומר שזאת מנוחה נכונה.

ואין לי ספק שזאת הייתה הכוונה במיקום שלהם, לתת לטמונים שם פינת אלוהים קטנה בסוג של גן עדן.

ואנחנו משתדלים לעשות את זה בכבוד וברגישות המתבקשת.

לא פעם הגעתי כל כך תשוש לבית קברות זה או אחר שביקשתי שישאירו אותי שם...

זאת אופציה שאני לא פוסל, אם זה מקום שהייתי מוכן לחיות בו למה הוא לא יהיה ראוי למות בו?

טוב, נגמרת לי הרגישות אז כדאי שאסיים, נוחו על משכבכם בשלום, עד הפוסט הבא...



*שמתם לב שבבתי עלמין תמיד מדברים בשקט? רק חסר שיתעורר שם מישהו.... 

*לא היה לי מה לכתוב בכוכבית הזאת, אז מילאתי אותה במלל סתמי שיראה כאילו באמת חשבתי על זה...

*אם לשתי כוכביות אין לי רעיונות אז לשלוש? אבל שלוש כוכביות כבר הפך לסטנדרט ...

נתחיל מהסוף, אין קשה, מאתגר, יפה ובטח מרגש כמו מרתון ירושלים!

אז אחרי שבשנה שעברה הצליחו לשכנע אותי לרוץ את חצי המרתון בירושלים,

  היה לי ברור שגם השנה אני שם.

הקשר שלי עם ירושלים הוא קשר דם, אבא ז"ל נולד וגדל בירושלים וכך גם ההורים שלו וההורים שלהם

בקיצור מעל מאה שנה של שורשיות בעיר וזאת גם הסיבה שהסכמתי מלכתחילה לרוץ את המירוץ 

המאתגר הזה. 

האימונים למירוץ משופע בעליות מעין זה מבוססים על עקרון פשוט מאוד,

לרוץ בתוואי הררי והרבה...

אלא שתכניות לחוד ושפעת לחוד.

חודש לפני המירוץ אני חוטף אותה וחזק, שבועיים של התפדלאות ובלי לבצע "פסיעה גסה", אפילו אחת...

והזמנים לחוצים, יש לו"ז ותכנית אימונים לבצע.

אחרי שהתאוששתי קצת המאמן מבצע שינויים בתכנית האימונים ואני משתדל לחשוב חיובי

סה"כ רצתי מרתון לא מזמן, בטוח נשאר משהו ברגליים.

אני לא יודע אם זה הראש או הגוף אבל הרגליים לא סוחבות אותי, שרירי הרגליים ספק מנוונים ספק מאובנים.

לא משנה הסיבה, התוצאה היא התפרקות פיזית ומנטלית בכל אימון ולא משנה דרגת הקושי.

בכל אימון שכזה אני רואה את עצמי מתפרק בירושלים ובשלב מסוים מחליט שאני מוותר.

אחרי לא מעט טלפונים, ווטסאפים, שיחות נפש וניסיון להבין מה אני רוצה ומה נכון לי לעשות אני מחליט

לא להרים ידיים, לזנק רק בשביל לסיים ותו לא.

לא משנה הקצב או התוצאה, מי לפני ומי אחרי, אני פה בשביל לתת כבוד ל"עיר האבות" שלי.

כחלק מהתכנית אני קובע עם חברים (אלי ואברהם) שנרוץ יחד ומסביר את המצב,

אלי אומר לי, "אין לך מה לחשוש, אני אתך" וכמו שתראו בהמשך כך באמת היה.

המירוץ ביום שישי ואנחנו עולים לירושלים כבר ביום חמישי, מתארחים אצל הדודים.

 לאחר שנתיים אפשר לקרוא לזה מסורת.

 מירוץ משפחתי, אנחנו כששה עשר רצים ממשפחת מן הענפה שמשתתפים באירועי מרתון ירושלים.

ממקצה "מירוץ הקהילות" ל800 מטר ועד למרתון המלא!

יום שישי בבוקר הגיע ואני מתהפך במיטה כבר משעה שלוש אבל מחכה לשמוע את השעון,

בשעה ארבע וחצי זה סוף סוף קורה ואני מזנק ליום מלא בסימני שאלה וחששות...

בנוסף לחצי המרתון שלי גם התנדבתי בשמחה ללוות חברה לקבוצה בסיום המרתון המלא שלה,

כך שאם הייתי מתחבר לשעון לחץ יש מצב שהמחוג היה מבצע הקפה של 360 מעלות.

אבל אני שומר על קור רוח יחסי, במיוחד יחסית אלי...

מגיע לגן סאקר בצעידה דרך ה"גרין מייל" של מרתון ירושלים.

זאת גאונות לשמה לסיים מרתון כזה בטיפוס,

כנראה שניסו לחזק את הביטוי "אם קשה לך אתה כנראה בעלייה"...

מטפס בשביל ונכנס למנהרה מתחת לכביש שמובילה לקו הסיום, וואו כמה דמעות שיזלגו פה!

נכנס לגן סאקר ומחפש את החברים מ"רצי רמת הגולן",

קבוצה מדהימה שהביאה קרוב ל30 רצים למקצים השונים!

נפגשים, מצטלמים ויוצאים לכיוון הזינוק, בדרך אני פוגש חברים מהקבוצה, מאחלים בהצלחה 

ונדרכים לקראת יריית הזינוק.

ברכות של המכובדים, הצגת הרצים הבכירים ויריית הזינוק.

זהו, הגיע הזמן לעשות את העבודה.

בהתחלה עוד שומעים צחוקים בקהל, "אברהם, אנחנו בעלייה?", תצחקו אני חושב לעצמי,

ארץ ישראל נקנית בייסורים אז תתכוננו לסבול...

ככל שמטפסים יותר נהיה שקט יותר.

מגיעים לכניסה לעיר העתיקה ואני אומר לעצמי שבשביל זה באתי, עליות יש בגולן, 

רחובות שסואנים בד"כ ושננטשים כאילו הגיע יום כיפור יש גם בת"א, אבל השילוב בין השניים בתוספת תחושת 

ישראליות אמתית שזרועה בדם יזע ודמעות יש רק פה ורק עכשיו!

הריצה זורמת והראש כל הזמן בודק את מצב הגוף, כואב לי משהו? אני צמא? מרגיש טוב?

מעין תחושה שהמשבר בדרך, אני יודע שאני לא בכושר הנדרש בכדי לצלוח את המסלול בהצלחה וגם ללא 

החיוך הדבוק לשפתיים אבל אני אופטימי בינתיים, יש לי עוד זמן.

אבל בסביבות הקילומטר ה13 אני מרגיש שהרגליים הרימו דגל לבן, גם במישור הן לא סוחבות.

 אני מושך עוד קצת ובכניסה לטיילת ארמון הנציב אני עובר להליכה.

אלי חוזר לכיווני ומנסה לדרבן אותי, אני אומר לו שימשיך שאני כבר אסתדר,

אלי אומר לי "גם אם תלך את כל מה שנשאר אני אתך!" , בהמשך זה יתברר כלא ממש נכון, הוא כן איתי

אבל לא נותן לי ללכת כל כך בקלות...

במהלך הריצה אני אוהב להסתכל על הכיתוב שמוטבע על החולצות השונות, יש שמנציחים אדם זה או אחר

ויש שמצטטים משפטים ציוניים או כאלה שמסמלים דבקות במטרה.

שתי גרסאות תופסות אותי ומרגשות אותי במיוחד.

משפט אחד אומר: "אין המים חוצבים בסלע מכח עוצמתם אלא מכח התמדתם..."

משפט שמעביר בי צמרמורת גם עכשיו, כאילו בשבילי נכתב.

והמשפט השני : "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו..." אני לא חושב שצריך להוסיף על זה כלום.

מה שמעצים את המסר היא העובדה שלבשו את החולצה תלמידי מכינה קדם צבאים שרובם 

בני העדה האתיופית ובראשם רץ ראש המכינה, רב צעיר ומזוקן, איזו דוגמה אישית!

הקילומטרים עוברים ואני מתחיל להאמין שאגיע לקו הסיום ויש סיכוי שזה אפילו יקרה לפני כניסת שבת.

לקראת העליה האחרונה והקשה מכולן ב"כובשי קטמון" אלי נותן לי ג'ל אנרגיה אחרון שידחוף לי קצת סוכר 

למוח, רק שלא יפסיק לחתור לסיום!

מפה לשם אני מוצא את עצמי בשער הסיום מניף ידיים עם אלי.

אפשר לנשום לרווחה, אני מתחבק עם אלי ומודה לו על הדרך.

אני לוקח מדליה והולך לחפש את המשפחה, אמנם לא התראינו רק כמה שעות אבל כמה שהתגעגעתי אליהם,

אני גם רוצה לראות את הבן שלי נרי שרץ את מקצה החמישה ק"מ וכל כך התרגשתי בשבילו!

אחרי חיפושים בתוך המון אדם אני פוגש את דקלה (אשתי) והילדים, מתחבקים ומתנשקים והולכים 

לנשום קצת אוירה (זיעה) של מרתון בשטח הכינוס ואני עם אצבע על הדופק, לא לפספס את רצי המרתון 

שלנו שרצינו ללוות.

מסתובבים קצת, פוגשים עוד מישהו מהמושב וגם הילה (אחותי הגדולה) מסיימת את מקצה העשרה ק"מ

ואנחנו סוגרים את מכסת הרצים שלנו, כולם מסיימים.

טוב, כמעט כולם...

יש לי עוד ליווי קטן לעשות.

ברגע שאני מקבל שחרור אני מתקדם מול תנועה של עשרות רצי המרתון

ומתחיל לחפש פנים או חולצה מוכרת, פתאום מופיע יונתן, הנציג הבכיר של המשפחה במרתון המלא.

אני ואבי (גיסי) מצטרפים ליונתן ולילדים שכבר מלווים אותו ומתקדמים לעבר קו הסיום.

אני רואה שהוא בידיים טובות וחוזר לאחור בשביל למצוא את סבטה, 

חברה מהמועדון שגם רצה את המרתון המלא.

אחרי פחות מקילומטר אני רואה את סבטה מולי, בשלב הזה של המסלול כבר כולם יותר צועדים מרצים

וסבטה מבקשת ממני להצטרף אליה, ברור אני אומר לה, רק בשביל זה באתי!

אני מרגיש הקלה כשאני רץ ליד סבטה, אני לא יודע אם זה בגלל שהרגשתי שהוקל לה או בגלל שהרגשתי 

שאני ממלא את ההתחייבות שלי.

כך או אחרת סבטה מסיימת את המרתון בצורה מעוררת כבוד וזה בשבילי סוף מתוק למרתון ירושלים 2014!

נתראה במרתון ירושלים 2015 ! ! !



*תודה לאלי על הליווי הצמוד, על העידוד והדרבון הבלתי מתפשר, בלעדיך אני בספק אם הייתי מגיע!

*תודה לחברים מהקבוצה על העידוד ועל שהאמנתם בי ובמיוחד לסימה שידעה לתמוך ברגעי 

המשבר ואי הודאות ולהגיד את המילה הנכונה ולשי המאמן שלי שהכין אותי והאמין בי הרבה יותר ממה 

שהאמנתי אני בעצמי!

*תודה למשפחה שלי שנותנת יד לשיגעונות שלי והולכת אחרי מבלי לנסות להניע אותי מלהגשים את עצמי 

ובמיוחד לדקלה שתומכת, מאמינה בי ונותנת לי את התחושה שמה שאני לא אעשה אני תמיד האלוף בשבילה.

אני מאחל לכל אחד משפחה שכזאת!

                                             (משפחת מן המורחבת)

"מה שלא הורג מחשל..."

אבל זה עדיין ממש לא נעים להיות חולה.

שבועיים שהייתי ספק מקורר ספק משופע, למרות שזה לא משנה מה היה שם חשובה התוצאה.

זה התחיל ביום ראשון כשהרגשתי עקצוצים בגרון, ידעתי שמשהו מגיע.

בכל זאת החלטתי ללכת לאימון, אם אני הולך להיות חולה עכשיו לפחות אני "אדחוף" איזו ריצת מצפון לפני...

אבל תכניות לחוד ומשהו שנון שלא עומד לי על הלשון כרגע לחוד.

תחילת האימון כרגיל מקשקשים לפני, אני כרגיל בצד במדיטציה עלק, ממתין בדריכות ליציאה לדרך.

יוצאים לחימום והכל מוזר, אני בדרך כלל מכיר את הגוף שלי אבל לא ככה.

נכון שזה חימום ואני כמו כל גוף בעל מסה משמעותית צובר תאוצה באטיות אבל אני מרגיש שזה לא זה.

הרגליים לא מתרוממות מהרצפה וקשה לי לעמוד בקצב אפילו של האטיים ביותר.

אני מתחיל להתלונן שמשאירים אותי מאחור ומנסה לרוץ מהר יותר.

זה לא זה, הגוף החליט שהיום הוא לא רץ, היום הגוף ניצח את הראש.

אחרי החימום אני מתלבש באימונית ומודיע למאמן שאני לא רץ היום ושאין  מה לדאוג,

זאת לא נפילת מוטיבציה או כמו שזה נקרא בברנז'ה "פוסט מרתון סינדרום".

אלא אזעקת אמת.

תרגיש טוב, תנוח הרבה ותאכל שום וג'ינג'ר!

זאת הנוסחה של שי להחלמה מהירה,

אני מאמין שזה עובד אבל המחיר האישי שצריך לשלם הוא מסריח מנשוא.

שום אני מכיר וגם דקלה, אם אני אוכל שום אני חוזר אל אמא שלי הביתה, אפילו הספה בסלון מחוץ לתחום.

אני מחליט בחשש לנסות את הג'ינג'ר, החשש הוא מתוך בורות ולא מתוך ניסיון או הכרה.

השיטה היא להכין משקה חם עם דבש וג'ינג'ר, לשתות את המשקה ואחר כך לאכול את הג'ינג'ר.

מה יכול להיות? אני הולך על חלב חם שגם ככה זה המשקה המועדף עלי, חלב חם עם דבש.

כזה אני, בן שמונים.

אני שותה את החלב עם הג'ינג'ר בפנים והכל בסדר, מגיע לתחתית הכוס ומתחיל לאכול את הג'ינג'ר,

איך לא ראיתי את זה בא?

אני מרגיש שקם המלפפון והכה את הגנן, הוא אוכל אותי מבפנים.

כמו חזרת של פסח, פתאום אני מתחיל לנשום מנקבים בגוף שלא מיועדים לנשימה...

הכל פתוח אוטוסטרדה.

למען ההגינות אומר שאני חושב שזה עזר לי והבראתי בסופו של דבר רק מהפחד שאצטרך לאכול את זה שוב.

זאת פעם ראשונה שאני חולה ומקלל, אני אוהב להיות בבית לבד, לראות סרטים ולא לעשות כלום.

בלי רגשות אשם הרי אני חולה ויש לי מספיק ימי מחלה שצברתי, אז אין לי לאן למהר.

הפעם זה היה שונה, אני בכושר לא רע ויש לי כמה יעדים בדרך ולא בא לי להתחיל  לבנות את הכושר מאפס.

עוד לפני המחלה התחיל לחלחל בי הפקפוק לגבי חצי מרתון ת"א, אני לא אחד שנלחץ בקלות (נניח).

אבל אם יש הזדמנות להילחץ לא ננצל אותה? הרי הזדמנויות צריך לנצל.

מצד אחד מאוד בא לי לרוץ סוף סוף חצי מרתון "כהלכה", בלי משברים ובלי תירוצים.

לבוא רגוע, לעשות את העבודה ולדעת שנתתי את מה שיכולתי עד טיפת הדם האחרונה (עדיף דם מטפורי)

אז ההחלטה נפלה, לא נתתי לראש לשגע אותי וקבעתי שלא, הפעם (גם הפעם) אני מוותר,

את החולצה קיבלתי כבר ומאוחר מידי לקבל את הכסף חזרה כך שחסכתי לפחות את הנסיעה למרכז,

העצבים בכבישים והאכזבה בסיום, אפשר להגיד שאפילו הרווחתי.

המנחמים פרגנו ועוד אמרו שכנראה הרגשתי שאני הולך לחלות וכנראה שהכול לטובה.

אני לא מאמין שהכול לטובה, אבל להסכים עם האמירה הזאת מונעת את המשך הרחמים שלי ושל הסביבה,

למרות שאני שלם עם ההחלטה תמיד ינקר איזה חוסר בטחון נקודתי.

אז ביום שישי שבו התקיים המרתון אני יושב בבית, מחובר לטלפון כרגיל וממתין לדיווחים.

כולם עושים חיים בת"א ורק אני מסתכל מהצד.

רוב החבר'ה מהקבוצה מסיימים בזמנים יפים ומשפרים את השיאים האישיים שלהם.

מצד אחד אני מפרגן, בכל זאת אלה חברים שלי ואין בי קנאה על תוצאות של עבודה קשה והתמדה.

מצד שני אני כן מקנא על שלא לקחתי חלק בהוויי ובאווירה ובכל היחד הזה.

לא נורא, בקרוב חצי מרתון בשביל הנשמה בירושלים, הכי מרגש שיכול להיות ואין לי ספק שאכתוב לכם על זה.

בינתיים אני מנסה לחזור לעצמי ולא להילחץ יותר מידי מחצי מרתון הררי בירושלים.

*אתה לא באמת חולה אם לא אמרו לך "תאכל מרק עוף"...

*בקרוב!  "כל התירוצים למה לא הלך לי בחצי מרתון ירושלים"...

*בקרוב! פניות מרגשות להוריד את הכוכבית הקודמת... :-)

החמישה עשר בפברואר אלפיים ושלוש י"ג באדר א' תשנ"ג היה היום המשמעותי ביותר בחיי!

ובו בלי ספק השתנו חיי מהקצה לקצה.

זהו היום שבו הפכתי לאבא!

הכל קרה לי בגיל מאוד צעיר, התחלתי לצאת עם דקלה כשהייתי בן שבע עשרה.

בימים שעוד הייתי חטוב ויפה והשער היה במידה הנכונה ובמקומות המקובלים.

לצאת זאת מילה גדולה, אחרי הכל מדובר ברמת הגולן.

לאן אפשר כבר לצאת?  ורישיון נהיגה אפילו לא היה לי...

דקלה  הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים באותה תקופה (צמצמתי את הפער מאז)

למען האמת תמיד נראיתי מבוגר לגילי, בבר המצווה למשל אנשים שאלו מתי אני מתגייס...

כך שאני לא מאשים אותה, בניגוד למה שקורה ב2014 אני מאמין לה על שהיא חשבה שאני לא קטין... 

 התחתנו כשהייתי בן עשרים ואחת והפכתי לאבא בגיל עשרים ושלוש, מדהים לא?

ואם נוסיף את העובדה שנולדו לנו תאומים?

עד היום זה נשמע לי הזוי, בראש אני עוד תקוע איפה שהוא בשנות העשרה שלי. 

 וזה נדמה  שתמיד אשאר ילד שתקוע בגוף הזה.

אז גילינו שדקלה בהריון, לא הפתעה גדולה רק שכל ההיריון הזה היה חוויה מטלטלת.

 היה לנו ברור מההתחלה שהסיכוי שלנו לתאומים הוא מעל הממוצע.

לאמא שלי יש אחות תאומה ולדקלה יש אח תאום כך שעם כל התאוריות של מדלג דור או לא,

מהאבא או מהאמא הכל נלקח בחשבון...

 וזאת הייתה אכזבה כשבבדיקת האולטראסאונד הראשונית נראה עובר אחד בלבד.

אני הרי לא יודע לעשות את הדברים בדרך הרגילה, המסורתית, הכל אצלי זה ללכת נגד הזרם.

כשכולם היו באים לפעולה בתנועה עם מכנס כחול וחולצה לבנה אני הייתי בא צבעוני,

כשכולם גידלו שיער אני רצתי לעשות קרחת וכשכולם היו עם פנים חלקות אז אני גידלתי זקן, 

טוב, כמה ילדים מתגלחים בגיל עשר?

בקיצור הריון של עובר בודד זה לחלשים...

(למרות שזה אחד הדברים שאמרתי לחברה שבאה לבקר אצלנו בבית אחרי הלידה,

כשאני מסיים מקלחת של תינוק אחד ומתחיל שנייה אני אומר לה:

"המלצה אחת אם את שואלת אותי, אחד אחד"!  )

הגיע השבוע ה-15 של ההיריון ואיתו בדיקה  ראשונה במכון אולטראסאונד,

מההתרגשות הגענו שעתיים לפני הזמן והתייבשנו בתור, הוזמנו אחרונים.

במחשבה לאחור ההמתנה השתלמה...

לאחר שהמכון התרוקן אנחנו נכנסים, הטכנאית מחפשת דופק, זה לוקח כמה שניות ואז היא שואלת:

"אתם יודעים שיש לכם שניים"?

פה נגמר פרק בחיים והתחיל חדש, זה משהו שאי אפשר לתאר במילים.

 לא יצא לי לזכות בלוטו אבל אני מאמין שההרגשה היא דומה.

כבר לא שינה יותר מידי מה היא אומרת, אנחנו מבחינתנו שמענו את מה שרצינו.

סיימנו את הבדיקה ויצאנו לאוטו ואז הכל יצא החוצה, פתאום נפל לנו האסימון והתחלנו לקלוט.

כל אחד הגיב בדרכו, דקלה חצי דרך הביתה בכתה ובחצי השני צחקה ואני נהגתי...

ואז הולכים לספר פה, לספר שם וההיריון מתקדם ואנחנו קוראים ספרים (כן כן, גם אני...) 

עושים קורס הכנה ללידה וממתינים בחוסר סבלנות לתאריך המיועד.

ההיריון עבר על דקלה בטוב יחסית, מבחינתה היא הייתה מושכת עוד,

 במיוחד כשאני מבצע את רוב המשימות בבית... 

השבוע השלושים ושלושה, דקלה עוד פעילה והולכת לעזור במרפאת כלבים לווטרינרית בניתוח,

יום שישי, דקלה חוזרת הביתה קצת לפני כניסת שבת,

אני הולך לבית כנסת וכשאני חוזר דקלה אומרת לי שהתחילה "נזילה"

בהתחלה אני לא מבין על מה מדובר, האמת שגם דקלה לא ממש או שלא רצינו להבין.

מתלבטים אם צריך לעשות עם זה משהו, בכל זאת יש לנו עוד זמן...

הלכנו לאכול ארוחת ערב אצל אחותי ומתקפלים משם בזריזות כי רצינו להפתיע ולא לספר.

אחרי שיחה עם מוקד של קופ"ח בערב נוסעים לחדר לידה, מכינים אותנו לזה שכל התהליך

יכול לקחת גם שבועות של אשפוז במחלקת יולדות, אני חושב לעצמי איזה יופי, קצת שקט בבית לפני הלידה...

אומרים לנו שבבוקר נעלה למחלקה ובינתיים שננסה לישון, ברור שהצלחנו...

אחרי כשלוש שעות של המתנה התחילו צירים.

ובתוך עוד כשלוש שעות הגיחו לנו שתי מתנות, בת ובן בהפרש של שש דקות 

ביום שבת בשש בבוקר.

הם נולדו במשקל מפחיד של 1.690 ו 1.720, להחזיק אותם בידיים היה דומה לשקית חלב,

כל כך רך וקל משקל שמפחיד לגעת וזה נראה כמו נס הבריאה בכל רגע נתון.

שם למדתי לראשונה להתחבר לרגש טהור ולאהבה שלא תלויה בדבר בצורה הכי אמתית.  

אני מרגיש שהייתי אבא פג, אין משהו שמכין אותך באמת לדבר כזה ובגיל כזה צעיר, בכלל זה 

בא בהפתעה וגודל האחריות הוא בלתי נתפס.

עד היום אני רואה את שני הילדים האלה שעוברים אותי בגובה עוד מעט

 ולא מאמין שהם נושאים את הגנים שלי.

נא להירגע! אי אפשר לטעות לגבי ההורים שלהם, דקלה קוראת לנרי ולאביב בן הזקונים שלנו "מיני מי"

כנראה שגם האופי שלי עבר במטען הגנטי.

 אנחנו כבר משגעים אחד את השני בתשובות מתחכמות מבית מדרשי...

זהו, היום הבת זיו והבן נרי חוגגים יום הולדת אחת עשרה ואני יודע לברך עליהם יום יום!

יש מתנות שאין להן מחיר ואתם מתנה כזאת, אני מאחל לכם כל טוב, המון הצלחה בכל אשר תפנו ובכלל.

                                                          המון המון אהבה!

*זאת הגרסה שלי לאירועים.

*יהיה מעניין לקרוא את הגרסה של דקלה...

*יהיה עוד יותר מעניין לקרוא את הגרסה של זיו ונרי...