לפעמים פשוט יבש המעיין ואין על מה לכתוב, אז אני כותב על זה....
האמת שזה קצת מלחיץ, מי שמסתכל עלי מהצד יכול לראות מחשבות רצות לי על המצח,
כמו בשילוט האלקטרוני בתחנה המרכזית...
בדרך כלל כשאני מתיישב לכתוב כבר יש לי בראש בדיוק מה תהיה התוצאה הסופית.
ואם לא התוצאה סופית אז לפחות המסגרת, בעבודה אני בנסיעות לא מעט וזה זמן מצוין בשביל לגבש פוסטים.
רוב הפוסטים בבלוג נכתבו בראש וכל מה שהיה צריך זה להעלות אותם על המקלדת,
אני שוקל להשתיל שקע usb ואז אני מתחבר למחשב, פורק למסך את תכולת הראש וכל מה שנותר לעשות
זה לסדר את המשפטים כך שזה ישמע הגיוני.
יש פוסטים שלמים שכתבתי בראש תוך כדי ריצה וחזרתי הביתה ישר למחשב לפרוק.
מתיישב על המחשב עם מוזיקה באזניות רק ככה אני מתרכז, סוג של ניתוק, מדיטציה.
עכשיו למשל אני שומע את התקליט החדש של קולדפליי בשעה 3:30 לפנות בוקר,
כזה אני (משפט קלישאתי כלשהו) בסיום הפוסט ביקורת על האלבום....
ויש את המקרים כמו עכשיו שחזרתי מיומיים של שכרון חושים במירוץ שליחים הר לעמק
ואני לא מצליח לכתוב על זה.
ולא שאני לא זוכר מה היה שם וגם לא שעמם לנו, להפך היה מצחיק, מרגש ומגבש במיוחד.
חשבתי בהתחלה לכתוב את זה בפורמט של ריאלטי,
"עשרים וארבעה רצים יוצאים למירוץ שליחים למרחק של 215 ק"מ, הישארו איתנו ותדעו ראשונים מי.."
פה זה נתקע, מה? מה אני כבר יכול לחדש?
שהיה צחוקים? ברור שהיה, עצרנו בדרך כדי להסדיר נשימה מרוב צחוק.
שהיה מרגש? בזה אני רב אמן להפוך כל סיטואציה למרגשת, לא מאמינים?
באחת העצירות לקחתי את נייר הטואלט שהבאתי לטיול, המסכן היה חנוק בתיק כל הדרך אז הוצאתי אותו
להתאוורר, בזמן שהוא נושם אויר פסגות בהרי שקר כלשהו, אני מפריש לי חלה...
ופתאום אני נזכר בבית וכמה אני מתגעגע הביתה, לשירותים הקונבנציונליים שלי, למתקן נייר הטואלט
וליכולת לקרוא ולשוטט באינטרנט בזמן השהייה בשירותים,
מנגב לחלוחית מתחת לעין, פאוזה בשביל לנצור את הרגע...
מרגש לא? לב מאבן יש לכם,
בן אדם מוציא פה את המעיים בשביל לגעת בכם ואל דאגה, שטפתי ידיים אחרי...
רציתי לכתוב גם על המפגש עם רצים מקבוצות אחרות,
צח למשל שרץ עם עמי ומתן היה מגדיר להם מטרות בדרך,
מסמן עם הראש והם כמו טיל מונחה מטרה שועטים קדימה ועוקפים את מי שלפניהם.
אצלנו זה עבד הפוך, אחד מאתנו היה בתצפית קבועה אחורה והיינו מחכים לראות תוך כמה זמן עוקפים אותנו...
כל עקיפה גררה תגובה, אם מצא חן בעיננו העוקף הוא קיבל תגובה מפרגנת,
סימה הייתה אמונה על הפרגון, "כל הכבוד, תותח" וכאלה,
נועם ואני היינו מוסיפים "תמסור דש, לאן אתה ממהר? אתה לא רץ בקצב דיבור או שאתה מדבר ממש מהר"
ולסיום חותמים ב"ריגשת"...
אם היה על מה אז היינו מרכלים על הרץ שעקף,
יותר נכון מלכלכים על צורת הריצה, הלבוש או הרמקול המתנדנד על התיק שגונח מיקסים גרועים מהגהיינום,
אפילו האטנו כדי לשמוע כמה שפחות מהרצועה עד שהוא התרחק אל האופק...
הייתה גם רעות, לא רעות ספציפית סתם רעות בלי שם משפחה...
כל המטרה של לרוץ בשלשות הייתה החוויה של המירוץ אבל כמו ריצת נפח רגילה בשישי,
לתמוך האחד בשני ברגעים הקשים והיו כאלה, לא קל לרוץ שלוש ריצות של כעשרה ק"מ ביממה.
הכי קשה מבחינתי זה לצאת לרוץ אחרי הפסקה של כשבע שעות מהריצה הקודמת,
אבל כשאני לא לבד ואני הכי צעיר בחבורה (חוץ מסימה כמובן) אז אין תירוצים,
לא ממש אין אבל לא נעים, לא ממש לא נעים אבל רצים, אין לי מושג איך...
זה מזכיר אימון הפוגות בטיילת רק בכפולות, רצים כשעה ואז יש הפוגה של כשבע שעות עד המקטע הבא...
על ההפוגות יש המון מה לכתוב רק שאני לא מצליח לבחור מה,
אוכלים, שותים קפה ומנסים להתעלם מהחום, מהיתושים ומכל מי שעובר לידינו...
זהו, היה מצחיק רק חבל שאין לי יותר מידי מה לכתוב על זה, לא נורא שנה הבאה עוד פעם,
נקווה שאז אצא פורה יותר...
*תודה קודם כל לסימה ונועם על החוויה האדירה הזאת
וגם לכל שאר החבר'ה שהשלימו את החוויה למושלמת עבורי.
*תודה לשי על הכל ובמיוחד על שתי עצות שהופכות את ה24 שעות האלה למשהו אחר, קולה ונייר טואלט!
*האלבום של קולדפליי משובח כרגיל, אני אהבתי...
*לסיום אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לאשה שאיתי כבר יותר מ18 שנה!
שמאפשרת לי את כל זה ושהברזתי מיום ההולדת שלה ויצאתי ל24 שעות בשבילי.
את האור בחיי והסיבה לכל מה שאני עושה, בשביל לחזור אליך בסוף היום שווה לצאת בבוקר מהבית,
בשביל מגע שלך שווה להתקלח, בשביל נשיקה ממך שווה לצחצח שיניים, הדבקת אותי
באופטימיות שלך ובחיוך שלא תלוי בכלום, את האישה של חיי והגורל עשה איתי חסד במקרה הזה,
אני אוהב אותך דיקי שלי, יום הולדת שמח! :-)
האמת שזה קצת מלחיץ, מי שמסתכל עלי מהצד יכול לראות מחשבות רצות לי על המצח,
כמו בשילוט האלקטרוני בתחנה המרכזית...
בדרך כלל כשאני מתיישב לכתוב כבר יש לי בראש בדיוק מה תהיה התוצאה הסופית.
ואם לא התוצאה סופית אז לפחות המסגרת, בעבודה אני בנסיעות לא מעט וזה זמן מצוין בשביל לגבש פוסטים.
רוב הפוסטים בבלוג נכתבו בראש וכל מה שהיה צריך זה להעלות אותם על המקלדת,
אני שוקל להשתיל שקע usb ואז אני מתחבר למחשב, פורק למסך את תכולת הראש וכל מה שנותר לעשות
זה לסדר את המשפטים כך שזה ישמע הגיוני.
יש פוסטים שלמים שכתבתי בראש תוך כדי ריצה וחזרתי הביתה ישר למחשב לפרוק.
מתיישב על המחשב עם מוזיקה באזניות רק ככה אני מתרכז, סוג של ניתוק, מדיטציה.
עכשיו למשל אני שומע את התקליט החדש של קולדפליי בשעה 3:30 לפנות בוקר,
כזה אני (משפט קלישאתי כלשהו) בסיום הפוסט ביקורת על האלבום....
ויש את המקרים כמו עכשיו שחזרתי מיומיים של שכרון חושים במירוץ שליחים הר לעמק
ואני לא מצליח לכתוב על זה.
ולא שאני לא זוכר מה היה שם וגם לא שעמם לנו, להפך היה מצחיק, מרגש ומגבש במיוחד.
חשבתי בהתחלה לכתוב את זה בפורמט של ריאלטי,
"עשרים וארבעה רצים יוצאים למירוץ שליחים למרחק של 215 ק"מ, הישארו איתנו ותדעו ראשונים מי.."
פה זה נתקע, מה? מה אני כבר יכול לחדש?
שהיה צחוקים? ברור שהיה, עצרנו בדרך כדי להסדיר נשימה מרוב צחוק.
שהיה מרגש? בזה אני רב אמן להפוך כל סיטואציה למרגשת, לא מאמינים?
באחת העצירות לקחתי את נייר הטואלט שהבאתי לטיול, המסכן היה חנוק בתיק כל הדרך אז הוצאתי אותו
להתאוורר, בזמן שהוא נושם אויר פסגות בהרי שקר כלשהו, אני מפריש לי חלה...
ופתאום אני נזכר בבית וכמה אני מתגעגע הביתה, לשירותים הקונבנציונליים שלי, למתקן נייר הטואלט
וליכולת לקרוא ולשוטט באינטרנט בזמן השהייה בשירותים,
מנגב לחלוחית מתחת לעין, פאוזה בשביל לנצור את הרגע...
מרגש לא? לב מאבן יש לכם,
בן אדם מוציא פה את המעיים בשביל לגעת בכם ואל דאגה, שטפתי ידיים אחרי...
רציתי לכתוב גם על המפגש עם רצים מקבוצות אחרות,
צח למשל שרץ עם עמי ומתן היה מגדיר להם מטרות בדרך,
מסמן עם הראש והם כמו טיל מונחה מטרה שועטים קדימה ועוקפים את מי שלפניהם.
אצלנו זה עבד הפוך, אחד מאתנו היה בתצפית קבועה אחורה והיינו מחכים לראות תוך כמה זמן עוקפים אותנו...
כל עקיפה גררה תגובה, אם מצא חן בעיננו העוקף הוא קיבל תגובה מפרגנת,
סימה הייתה אמונה על הפרגון, "כל הכבוד, תותח" וכאלה,
נועם ואני היינו מוסיפים "תמסור דש, לאן אתה ממהר? אתה לא רץ בקצב דיבור או שאתה מדבר ממש מהר"
ולסיום חותמים ב"ריגשת"...
אם היה על מה אז היינו מרכלים על הרץ שעקף,
יותר נכון מלכלכים על צורת הריצה, הלבוש או הרמקול המתנדנד על התיק שגונח מיקסים גרועים מהגהיינום,
אפילו האטנו כדי לשמוע כמה שפחות מהרצועה עד שהוא התרחק אל האופק...
הייתה גם רעות, לא רעות ספציפית סתם רעות בלי שם משפחה...
כל המטרה של לרוץ בשלשות הייתה החוויה של המירוץ אבל כמו ריצת נפח רגילה בשישי,
לתמוך האחד בשני ברגעים הקשים והיו כאלה, לא קל לרוץ שלוש ריצות של כעשרה ק"מ ביממה.
הכי קשה מבחינתי זה לצאת לרוץ אחרי הפסקה של כשבע שעות מהריצה הקודמת,
אבל כשאני לא לבד ואני הכי צעיר בחבורה (חוץ מסימה כמובן) אז אין תירוצים,
לא ממש אין אבל לא נעים, לא ממש לא נעים אבל רצים, אין לי מושג איך...
זה מזכיר אימון הפוגות בטיילת רק בכפולות, רצים כשעה ואז יש הפוגה של כשבע שעות עד המקטע הבא...
על ההפוגות יש המון מה לכתוב רק שאני לא מצליח לבחור מה,
אוכלים, שותים קפה ומנסים להתעלם מהחום, מהיתושים ומכל מי שעובר לידינו...
זהו, היה מצחיק רק חבל שאין לי יותר מידי מה לכתוב על זה, לא נורא שנה הבאה עוד פעם,
נקווה שאז אצא פורה יותר...
*תודה קודם כל לסימה ונועם על החוויה האדירה הזאת
וגם לכל שאר החבר'ה שהשלימו את החוויה למושלמת עבורי.
*תודה לשי על הכל ובמיוחד על שתי עצות שהופכות את ה24 שעות האלה למשהו אחר, קולה ונייר טואלט!
*האלבום של קולדפליי משובח כרגיל, אני אהבתי...
*לסיום אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לאשה שאיתי כבר יותר מ18 שנה!
שמאפשרת לי את כל זה ושהברזתי מיום ההולדת שלה ויצאתי ל24 שעות בשבילי.
את האור בחיי והסיבה לכל מה שאני עושה, בשביל לחזור אליך בסוף היום שווה לצאת בבוקר מהבית,
בשביל מגע שלך שווה להתקלח, בשביל נשיקה ממך שווה לצחצח שיניים, הדבקת אותי
באופטימיות שלך ובחיוך שלא תלוי בכלום, את האישה של חיי והגורל עשה איתי חסד במקרה הזה,
אני אוהב אותך דיקי שלי, יום הולדת שמח! :-)
