אז אחרי שצלחתי את חצי מרתון תל אביב שהיה עבורי רק משוכה בדרך לדבר האמתי הגיע הדבר האמתי!
ירושלים הרים וערים סביב לה והיא עלתה על כולנה…
בירושלים קורה משהו אחר, זה אולי באוויר, אולי באווירה אבל יש בה איזה משהו שגורם לך להרגיש התעלות חושים, או במילים אחרות כל אחד פה הוא סופר על!
ההבדל בין ירושלים לשאר העולם, לירושלים יש קצב אחר וסוג של התעלות, למעשה עד סוף הריצה זה נראה כאילו כל הזמן עולים …
השבועות לפני המירוץ עברו לי מהר מידי ופתאום שמתי לב שכמעט לא הצלחתי לרוץ.
אילוצים של משפחה ועבודה הפכו לתירוצים ולדחייה, אולי אפילו הדחקה, כמו טיפול שיניים שאני יודע שאצטרך לעבור אבל אדחה אותו, כי למה לסבול עכשיו קצת כשאפשר למקסם את הכאב עד לסף?
עד שבוע לפני המירוץ עוד התלבטתי אם לרוץ 21k אך בסוף החלטתי ללכת על זה וללכת אם צריך...
מהקבוצה חצי רצו מלא, מלא רצו חצי והשאר 10k!
סתם, רק דורית רצה מרתון מלא, אבל זה לא הסתדר עם המשפט השנון שיצא לי….
שי (המאמן) שיודע נפש בהמתו (אני)
לא הרפה וקצת התעקש שלא ארוץ לבד, האמת שזאת הייתה החלטה טובה, הציפיות ממני היו גבוהות, ציפו שאני אשבר ואלך הרבה ומה אני אגיד לכם? אני לא מאכזב, כזה אני, לא נלחץ בזמן אמת ועומד בציפיות…
אז קבעתי עם רעות ורחל שנרוץ יחד וכך היה.
הגעתי מוקדם למתחם המרתון
ועל חומותייך עיר דוד הפקדתי שומרים (על החפצים) בתור אני שומע מישהי אומרת לחברה שעמדה לידה "אני מתה על הריח הזה של האוירה, ריח של מרתון…"
שאפתי אויר מלו ריאות בניסיון להבין למה היא התכוונה "אחותי, זה ריח של bengay!"
כמה שמת?
קצת בלאגן במשפך הכניסה, קצת לחץ שלא אמצא את השותפות שלי לריצה אך בסוף נמצאתי על ידן...
בקיצור מזנקים, הולכים לכיוון שער הזינוק והפרפרים בבטן מתחילים להתעופף, מכירים את אפקט הפרפר?
התיאוריה אומרת שכשפרפר מרפרף בכנפיו אני מתחיל לדמוע, עובד בכל פעם! ההתחלה מהוססת וגם אנחנו אבל אנחנו התחלנו וההתחלה מאחורינו, מכאן כבר אין דרך חזרה.
ופוסט המרתון מתחיל לכתוב את עצמו אצלי בראש, כל רץ הוא סיפור, הוא גיבור על, היו שרצו והתמודדו מול עצמם או מול העבר, היו שרצו וליוו רצים עיוורים והיו את אלה שבאו כדי לנשום ירושלים, כמוני…
כולם גיבורים בעיני, גם אני, אם היו שואלים אותי איזה גיבור על אני, הייתי עונה "אני גיבור על חלשים..."
והייתה לי גלימה של סופר על, גלימת היעלמות כזאת, גלימת הדחקה…
אז על כל רץ יכולתי לכתוב פוסט, על אלה שאני מכיר, דורית, סימה, לירון, רעות
ועוד הרבה וגם על אלה שלא (אין לי את השמות שלהם) כי every tear is waterfall
ומה אנחנו אם לא דמעות קטנות של אושר?
קצת על המסלול, עליה, ירידה וחוזר חלילה, להקות נוער מדהימות שהרימו את האווירה וסתם יוזמות פרטיות לעידוד, הגדיל לעשות אחד שמקומה שניה מול בית הנשיא הרקיד את כולנו.
בדרך אני פוגש בן דוד ועוד אחד, חבר מפה ומשם, אחרי עוד חבר שאני צועק לו תוך כדי ריצה שואלת אותי רעות "תגיד, כולם מכירים אותך פה?" אז צועק רץ לידי "אני לא מכיר אותך" ואני עונה לו "אתה עוד תכיר אותי…"
כשרצתי רצתי, כשהלכתי הלכתי, כשנהניתי נהניתי ובשער הסיום שוב בכיתי…
וגם כשליוויתי את המרתוניסטים בכיתי, אולי לא רואים, כי כמו שסימה אומרת לי תמיד, אני בוכה מבפנים לא בפנים...
